משורר, מורה, נגן גיטרה, מנחה סדנאות "כתיבה יוצרת". יליד העיר דימונה. שירת ארבע שנים בחיל האוויר. למד לתואר ראשון ב"ספרות עברית" ו "תוכנית הלימודים הכלליים במדעי הרוח, באוניברסיטת תל אביב. עם תום לימודיו ביצע מופעי "שעות סיפור לילדים בליווי גיטרה. לאחר שבע שנים של מגורים בגוש דן, שב לעיר דימונה. שימש רכז חינוך חברתי "בחטיבת הביניים ע"ש יגאל אלון". שידר בתחנת הרדיו החינוכית "קול דימונה". כתב, הלחין וביים מחזות זמר שהועלו על ידי בני נוער.  

 

במאי 2013  ראה אור אלבום שני : "ריבוי העדין"

באלבום הזה משה שר ומבצע בליווי גיטרה, שבעה שירים שכתב והלחין. המוסיקאי עוזי כץ ייעץ אומנותית. 

מספר אוחיון: "לאחר צאת אלבומי הראשון "להישאר כאן בהרים" כתבתי שירים רבים העוסקים במוזיקה. ככל שחלף הזמן הרגשתי שאחדים מן השירים מייחלים להימלט מן המבנים המהודקים של הלשון ולחבור אל מרחבי הצליל הפתוחים. הלחנתי כמה שירים. לאחר כמה חודשים ידעתי שניתן לגבש מסגרת תוכן שיכולה לשאת אלבום שני. את האלבום הפקתי בעצמי. הייתי נכון ללמוד, להתאמן שעות ארוכות, לקחת הפוגות ממושכות בלוח הזמנים כדי לעמוד בביצוע תפקידי הנגינה בגיטרה. על שלושה שירים עבדתי עם נגן הפלמנקו ליאור בוקר, שקפיד לסמן יעדים רחוקים. המוסיקאי עוזי כץ היה נכון להציע פתרונות יצירתיים. אט אט החל להתגבש האלבום: "רִבּוּי הֶעָדִין". נגינה בכלי מוסיקה דורשת תרגול, רגישות ומסירות נפש של מבצעים. כתיבה היא מלאכה מתמשכת של חקירה רוחנית. מדובר במצבים נפשיים שונים הדורשים מיומנות ביצוע בשדות תוכן מגוונים. הבחירה לבצע את מטלות הכתיבה והנגינה הייתה הזדמנות נהדרת להוסיף ולהעמיק את חווית הלימוד. המסע המתמשך לתרגום חלומות אישיים לוודאות כלשהי בעולם, הוא תמיד תוצר של התגייסות הרבים. תודה לכל מי שתרם את עצותיו הנדיבות. תודה לקרן  אקו"ם לקידום ותמיכה ביוצר וביצירה הישראלית, שסייעה לביצוע הפרויקט." 

כותב חמי צמח: "שני תקליטיו של משה הם מעשה נשגב בנוף המוסיקלי הישראלי. אמנם נוף ראוי ומגוון מאוד  אך רווי במלכודת בינוניות למוסיקאים העושים דרכם לתוך "התעשייה", או לפחות מנסים לעשות כן. המוטיבציה השירתית של משה אוחיון, העובדה שהוא משורר וותיק ומוסיקאי בתחילת דרכו  ועם זאת אינו ינוקא, מאפשרת לו להיות מעל לכל זה ולהצליח לקרב את שירתו אל הקהל אוהב השירה. בדרך מוסיקלית ייחודית המנגישה את השירים, קריאתם תערב לאוזן עוד יותר וניגונם יהיה שביל חדש אל קהלי השירה. בהצלחה בהמשך הדרך הארוכה." ( תרבות.il ) 
 
ביוני 2013  זכה משה אוחיון בתעודת הוקרה מטעם פרס רקנאטי- קופ- רש"י על תוכנית הלימודים: "להוציא שירה מן המקום" תוכנית הכוללת סדנאות כתיבה יוצרת לילדים ובני נוער. תעודת ההוקרה ניתנה על התוכנית שבוצעה בבית הספר היסודי: "נווה שלום" באר - שבע.  

בינואר 2015 ראה אור ספרו השלישי "ניגון יחיד" בהוצאת "מקף". בספר ישנם שירים העוסקים במוסיקה.

בכתבה לרגל צאת הספר כותב אלישיב ריכנר: "בספרו החדש שב אוחיון לעסוק בחומרים שמהם רקח את שירי ספרו הראשון – הסביבה שבה הוא חי והתופעות האנושיות שבהן הוא נתקל כמשורר וכמוזיקאי. בפואמת הנושא של הספר שנקראת "השירה הזאת" הוא דן בכוחות הריפוי של הטקסט הפיוטי. "יש בעיה לא פשוטה עם הטקסט הפיוטי, השירי והמורכב", הוא אומר. "לשיח הכללי אין סבלנות לדבר השיר, לביטוי פיוטי מורכב, שדורש קריאה נוספת והעמקה, וזו בעיה גדולה של החברה הישראלית. אני אגב לא אוהב את הביטוי 'שפה גבוהה'. יש שפה מורכבת או עשירה. היא לא גבוהה"... אוחיון מתייחס בשיריו גם להשפעה החיובית של קצב החיים האיטי המאפיין את הפריפריה. "המדבר מסמן להאט, להמתין ולהתעכב", הוא אומר, "ומה שמרוויחים מההאטה הוא הבחנה בסממנים העדינים, המרגשים והעמוקים של המציאות. ההאטה מגלה את תעצומות הנפש. אדם שמאט את קצב חייו נפגש עם הקול הפנימי שלו. עם הקול שבו הוא צריך להשתמש בבואו אל המציאות. אדם שרץ וממהר הוא אדם שפועל ברובד החיצוני. אדם שמאט זוכה לגלות רבדים נוספים ועמוקים יותר של החוויה האנושית". ההאטה, על פי אוחיון, גם מאפשרת להתעכב על איכותם של הדברים הקטנים. בשיר "פסיעות" בספרו החדש הוא כותב על השמחות הקטנות של הנפש. על שתי הפסיעות מהמיטה לשולחן, על שתי הנורות שמוליכות את "מנת הריבוי הדרושה", ועל "משרתי המעט" ש"נענים במסירות לחובתם". "האדם המאט", הוא אומר, "לומד להתמסר לשמחות הקטנות של הנפש. ויש עוד יתרון בהאטה. היא מעודדת גם לעזור לאחרים. יש יותר הקשבה וסולידריות במקום שיש בו האטה בקצב החיים." ( עיתון "מקור ראשון") 

בחודש מרץ 2015  ראה אור אלבום שלישי "הקלות"

על תהליך העבודה מספר משה: "למעלה משנה סיירתי במדבר הסמוך לדימונה, לירוחם, לשדה בוקר ולבאר- שבע. יצאתי לכתוב, לנגן בגיטרה ולצלם במטרה לנסח מסרים ממוקדים העשויים להציע לציבור הרחב עמדת תצפית נוספת לבחינה של תופעות שבנפש.
 
הפתיחות, השקט ומנת הרוחות הגדושה הפכו את המרחב הפתוח למקום של לימוד שבו המרחקים מתקצרים ומתבהר החבוי מן העין. לאט, לאט  התגבשה אסופת שירים ומנגינות לגיטרה.

בשלב הראשון המנגינות והטקסטים התהוו בנפרד. בשלבים מתקדמים חיברתי בין השניים. חלק מצאו ברית מהירה ואחדים היו זקוקים להבשלה מאוחרת שיש בה ויתור ונסיגה הדדיים.
המסע היה ארוך, מאתגר ורב תהפוכות.  תודה למורה שלי לגיטרה ליאור בוקר, למשוררת סמדר שרת, למוזיקאי עוזי כץ, לכיוונים – החברה לתרבות הפנאי באר שבע  על העידוד והעזרה ולקרן הרווחה של אקו"ם על התמיכה בפרויקט".

מבקר המוסיקה גיא טנא כותב: "זה מספר שנים שאני עוקב אחר התפתחותו של אחד מהאומנים הייחודיים שפועלים במחוזותינו, הרחק הרחק ממרכזי יחסי הציבור, הפרומושן והתקשורת. משה אוחיון, משורר, מלחין ומבצע. הוציא לאור את:  "להישאר כאן בהרים" ואת "ריבוי העדין" וניכש לעצמו קרחת יער, נווה מדבר קטן משלו בו הוא שר משיריו בקול נעים ומוציא לפועל את שירתו הדימונאית, נגבית במדיום מוסיקלי רב חן." ( מתוך אתר: תרבות. il )

בשנת 2015  החל משה לפרסם  מאמרים על שירה באתר "תרבותil " תחת הכותר "מבעד לריכוזים"


בקיץ 2015 פורסמה הפואמה "הקלות" במלואה בגיליון 110 של כתב העת "הילקון". הגיליון כולל חטיבה נרחבת של טקסטים הפועלים על קו התפר שבין שירה למוסיקה. 

השיר "הקלות" הנושא את שם הפואמה פורסם במוסף השבת של העיתון "מקור ראשון",  גליון 962

במהלך שנת 2017 שדרה רונה צורף בתכנית "מעברים" שברדיו הבינתחומי את הפואמה "הקלות" במשך עשר תכניות עוקבות. מידי תכנית בחלק המיועד ל "סיפור בין ערביים" שודרה רצועה אחר רצועה.
 
בחודש  יוני 2016  בוצעה הפואמה "הקלות" בפסטיבל "קולנוע דרום" למופע הצטרפה עבודת וידאו מאת: סיון כהן ורקפת בורשטיין.  
 
בחודש מאי 2016 הוענק למשה "אות הבוגר" מטעם אוניברסיטת בן גוריון שבנגב, על תרומה מיוחדת לחברה ולקהילה.

נימוקי הוועדה: "מתוך הערכה לאיש אשכולות של עולם הרוח, המשלב בכישרון אין קיץ את תחומי האמנות השונים והופך את הרגעים היומיומיים לרגעי קסם מופלאים; לאיש חינוך מסור, שהגדיל לעודד את היצירתיות ולפתח את כישרונם של מאות מתלמידיו, ואשר קיבץ את מיטב יצירותיהם בספרי שירה שפתחו צוהר למכמני נפשם ומהווים עדות לתהליך חינוכי ואמנותי מיוחד במינו; בהוקרה ליוצר עטור פרסים, לרבות פרס היצירה לסופרים עבריים על- שם ראש הממשלה לוי אשכול, שיצירתו מדגישה את הפן השמח ומלא חיים של עיירת הפיתוח ותורמת להצגת הפריפריה בצורה שלמה וחיובית יותר; ולאות כבוד ליוצר מוכשר, הנותן דרור להמיות ליבו במגוון ערוצים, לרבות בנגינה ובשירה, ואשר מיטיב לתאר את נפלאותיה ואת יופייה של הקהילה שבה הוא מתגורר ופועל, ומכהן הלכה למעשה, כשגריר נאמן של נופי המדבר ואנשיו."
 
מטעם אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל והקרן למורשת נפ"ש ומיכל פוחצ'בסקי הוענקה למשה תעודת הוקרה לשנת 2016 תשע"ו.

נימוקי הוועדה: "הוקרה זו ניתנת למר משה אוחיון, משורר, מלחין ואיש חינוך, על תרומתו המתמשכת לעידוד הכתיבה והזיקה לספרות ושירה העברית, בקרב ילדים ובוגרים בעיקר בפריפריה. משה בחר לגור בדימונה. את פעילותו הייחודית  הוא מבצע באזור הדרום. ספריו שיצאו לאור, ושיריו אותם הוא מלחין ומבצע תורמים להעשרת ולהפצת השירה העברית. פעילותו מביאה להרחבת גבולות השפה ולהעמקת החסן הרוחני באוכלוסייה. על כל אלה ראינו זכות בלב מלא תודה, להעניק לו תעודת הוקרה זו."    

בחודש ספטמבר 2016  הסתיימה בנייתו של האגם המלאכותי בעיר דימונה. בטקס הפתיחה, במעמד נשיא המדינה נאם תושב העיר משה אוחיון.

מצורף נוסח הדברים: "מרגע שמלאו המים את האגם הֶחָדָשׁ שנבנה בחורשה ע"ש פולה ודויד בן גוריון, שבעירי דימונה, אני מגיע מדי יום אל המתחם להתהלך עם המראות. החורש של דימונה תמיד הֶעֱנִיק הפוגה מיוחדת למי שביקש לנוח בצלו של עץ, להקיף בהליכה או לשוחח עם האחר כשפתחון לב מתערבב ברוח חופשית.
כעת, סמוך לתקרת העצים המתנודדת גָּבְהָה הנביעה ומקום שעטת הרוחות הפך למקום הזיכוך המרענן שמעניק רחש המים.
כמה טוב לראות בהתגשמות של חלום. כמה טוב לתת לפלא להתערבב בעתודות היובש הקשוחות שמהלכות כאן שנים. להעניק להמיית המים לזלוף בנדיבות בכמוסת הזיכרון העיקשת של המדבר.
הטבע הוא מקום של פיוס. כשהאדם יוצא אל המרחבים הפתוחים שב הסיכוי להשתחרר מן הלפיתות המצרות של החיים.
המים ירוו את העתיד. מדשאות מוריקות, מגרשי המשחקים ואמפיתאטרון ימתינו לאורחים ולמקומיים.
היצירתיות האנושית שוב חברה לכוחות אדירים של מעשה. היא מנסחת היום בדימונה התחלה חדשה - מרגשת ומבטיחה."

בחודש ספטמבר 2016 ראה אור אלבום רביעי: "פעם פליאה, פעם געגוע"

מספר משה: "האלבום פַּעַם פְּלִיאָה, פַעַם גַּעְגּוּעַ מכיל סיפורים מקוריים לילדים ולמבוגרים. היצירות עוסקות ביתרונות הטקסט הפיוטי ובמהלכיו המרגשים בממלכות הנפש, בחשיבות ההתמודדות הייחודית עם שגרת הפנאי ובגילוי וטיפוח של הקול האישי, היוצר. בחרתי להקריא את הכָּתוב על רקע מנגינות שהלחנתי לגיטרה אחת. בשני אלבומיי הקודמים ובפרויקט הנוכחי אני מוצא עניין באופן שבו כלי יחיד מסייע לתכנים בתנועתם המגוונת בעולם. השיר "רגע אוהב" מתווסף בדרכו למסע המספֵּר ומציע התחלה נוספת." 

תגובות ליצירה:

"השילוב בין המילים למנגינה ביצירות של משה אוחיון יוצר שלמות נעימה לאוזן וללב." (סילבן ביגלאייזן, יוצר הסרט "עד קצה הזריחה")

"יצירתו של משה אוחיון משלבת את יפי המדבר ויכולת ההתבוננות עם הכרת עצמי ואמנות מן המעלה הגבוהה ביותר. בכל תחום שהוא בוחר לעסוק בו, בין אם שירה כתובה, שירה מולחנת, צילום, נעשית מכל הלב ומתוך מחשבה עמוקה ומשאירה חותם ייחודי. מומלץ להתמסר ליצירותיו." ( יואב איתמר, משורר, מוציא לאור)

"יש במוזיקה שמלחין משה אותנטית עדינה, כמעט חסינה מפני התמורות המורכבות שהביאה אתה הקידמה." ( ליאור יקותיאלי , אמן גיטרה )

"התדר שמביא המשורר משה אוחיון מהווה מראה חזקה לשינוי שמתרחש בעולמנו. הקצב, הקול, המילים, מעוררים געגוע לעידן שנמוג ונשכח ולמעשה מהווים נקודה מיוחדת העומדת מנגד, מתריסה ומתעלמת מן השינוי, ובכך שופכת אור על התדר העכשווי- המהיר והקצבי. משה אוחיון, כדג השוחה כנגד הזרם מצליח לעורר מחשבה ותהייה בדבר:  "פנינו לאן." (תמיר ללוז , יועץ מטפל, מדריך, ממובילי השינוי לעידן חדש)

"ההאזנה לאלבום "פעם פליאה, פעם געגוע" היא חוויה נעימה ונוגעת. האלבום משתלב היטב עם יצירתו הקודמת של משה אוחיון, שמפליא לפרוט על הגיטרה החיה כל-כך בין ידיו. היצירות באלבום, סיפורים קרוּאים ושיר, מזמינות לביקור במרחביו של המשורר: דימונה ומוֹגדוֹר, התלמיד והמורה, הילד והיוצר המתערבבים זה בזה, המתבונן המתפעם והמתגעגע. שאלת קהל היעד מרחפת מעל האלבום ומסקנתי היא שהאלבום מתאים במיוחד ל"ילד שבמבוגר". אז כשמגיע חלון שקט לשיוט של הרהור ורגש, בהחלט שווה לנגן את האלבום הזה, ולהתמסר." ( יחזקאל רחמים, משורר )  

"רעיונות מלודיים אינטימיים וכנים. המילים המדוברות והנגינה יוצרים שלם אחד מגובש בדינמיקה ובמשקל. השיר המסיים, המצטרף לקטעים המוקראים נכון ומשאיר טעם של עוד. נהניתי." (רון לאור, מוזיקאי, נגן גיטרה )

"משה מספר רהוט ונגן נפלא. מציע חוט פנימי קסום של שירה שבוחרת להלל את ה"יש". אלבומו החדש מעניק חווית האזנה שכולה פיוט, דיוק ואהבת החיים." ( יוסי בבליקי, יוצר, מוסיקאי, שדר רדיו ) 

"האזנתי לאלבום החדש של המשורר משה אוחיון "פעם פליאה, פעם געגוע".  בבית, מול המחשב, בליווי הטקסט והעיצוב המשובח. התרגשתי ונותרתי עם חיוך בעין ימין ועם דמעה בעין שמאל. התיאורים המדויקים החזירו אותי במהירות ובקלות, שנים אחורה, לנוסטלגיה הפרטית שלי, אל הילד שהייתי.
ברצועה חמש נזכרתי בסבא שלי שגם ענד טבעת בזרת שמאל... אני משוכנע שהאלבום ידבר לילדים של ימנו . המבוגרים יוכלו לחזור ולהרגיש את הילד או הילדה שאהבו להיות. משה אוחיון מנגן כל כך יפה על הגיטרה ומלווה את מילותיו במוסיקה חופשית, מעודנת ומשובחת פרי עטו. שאפו על הסאונד והמיקס. נשמע מעולה ומומלץ ביותר." ( גיא מאיר , מוזיקאי , אמן גיטרה )

"הנגינה של משה עדינה, נעימה ופורטת על הרגש. התוכן הסיפורי עשיר וקסום. עגלת הסיפורים מאוד לטעמי - הזמנה נהדרת לילדים."  (גבריאל הדר , מספר סיפורים )
 
בחודש פברואר 2017  נערך בעיר דימונה ערב הוקרה למשה אוחיון. האירוע נערך בשיתוף אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל.  
 
כתב יושב אגודת הסופרים העבריים מר צביקה ניר: "משה אוחיון הוא יחיד במינו. הוא מגלם את הצירוף האולטימטיבי של ציונות וספרות. של הרוח והחומר. של היצירה והנתינה. ברבגוניות רבת רבדים הוא מתנהל בין ספרות, מוסיקה וסוגי אמנויות נוספים, בין אמנות הקריאה לאמנות השמיעה, בין מזרח למערב, בין דימונה והנגב לבין תל אביב והמרכז, ועד לקצוות הרחוקים ביותר של ישראל מגיע קולו.

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, שראשוני מייסדיה היו המשוררים ח.נ. ביאליק ושאול טשרניחובסקי אשר ראו בספרות, על סוגותיה השונות, בשר מבשרה של התחייה הלאומית ונדבך הכרחי בבניין הציוני המתהווה בארץ, גֵּאָה במשה אוחיון, אחד מחבריה הבולטים והנאמנים אשר ממשיך את מורשת המייסדים ומחבר בהצלחה את הספרות, האמנות והציונות בכישרון נדיר, בהתמדה ובמסירות. אין הרבה "משה אוחיונים" בימים אלה במדינת ישראל, ההולכת ושוקעת לצערנו, בביצת הנהנתנות והשטחיות בחיפוש אחרי "המכנה המשותף" הנמוך והפופולארי. אנו מצדיעים לחברנו, משה אוחיון, מחזקים את כוחו ומביעים הערכה עמוקה לפעילותו."

בחורף 2017 פורסם השיר "סופה להיענות" בגיליון 122 של כתב העת "היליקון". הגליון עסק באוכל ונקרא "האור הבוקע מן הסיר" השיר מופיע בעמודת "שירים" באתר. 

בחודש מרץ 2018 פורסם השיר "סדרן" בגיליון 32 של כתב העת "מוטיב" . הגליון עסק ביצירות על זיקנה ונקרא:" מפני שיבה". השיר מופיע בעמודת "שירים" באתר.

בחודש מרץ 2018 בוצעה הפואמה "הקלות" במלואה באולם בית הסופר של אגודת הסופרים העבריים.

כתב המשורר עזרא לוי - צלם פואטי שתעד את האירוע: "מזה מספר שנים, מאז הכרתי את אוחיון בפסטיבלי השירה שנערכו בדימונה ובשדה-בוקר, הפכנו ידידים. זיהיתי במשה אוחיון מופנמות והיעדר פוזה של משורר-יוצר, תכונות שגרמו לי לחבב אותו ולהעריך את יצירותיו. מאז, אנחנו נפגשים מידי פעם ומשוחחים על שירה ועל מוזיקה, כפי שעשינו באותו ערב בתום המופע בבית הסופר. בערב זה, אוחיון ריתק את הנוכחים בפריטה מקצועית על גיטרה קלאסית, כשהוא "מדבר" את הטקסט: התכנים שיצק אל תוך עשר היצירות מהן מורכבת הפואמה "הקלות". פואמה זו גם מונצחת בדיסק, שנקרא בשם זה. ביקשתי מאוחיון שיתאר במספר משפטים את "המדבר", והנה ציטוט פואטי מדבריו: "המדבר מציע מרחבים שחסרים במקום האורבני. השהות בתוך הגדול הטבעי, מסייעת לאדם להעמיק עם העולם הפנימי. היציאה אל השטחים הפתוחים, היא תמיד הזדמנות לגילוי היקר החסר. הבטון אינו תכלית הכול, לעיתים, מה שהיה לפניו עשוי ליצור את השינוי". הקלות - מופע של איש אחד, משורר, זמר יוצר, גיטריסט, איש דימונה. נהניתי מאוד."

בשנת הלימודים תשע"ח ראו אור בהנחיית משה שלושה ספרים המכילים שירים שכתבו תלמידים: הילד שבשיר, בית ספר  "עמית", ישוב מיתר 2018, משהו באוויר מחולל השראה "יובלים", באר שבע  2018, ביחד חדש, "רכסים" באר שבע 2018.

באירועי ההשקה דיבר משה על חשיבות הוראת הכתיבה לתלמידים בחינוך היסודי. מובאים עיקרי הדברים:

 "ערב טוב, שמחה גדולה לציין הוצאת ספר שירים המכיל יצירות תלמידים. לחגוג את ההתחדשות, את העמידה במשימה הרוחנית שתכליתה לדלות מתוך החיים רגעים של התעלות והשראה. להוראת הכתיבה יתרונות רבים. אציין אחדים.
טוב לומר את הדברים אחרת, לצבור עושר פיוטי, לחיות בתוך השפה כשהמיוחד והתמים סמוכים למתרחש ומצמיחים חדשנות בחדרי הלימוד. להיות עם הסקרנות שאינה חוששת לעולם, ההתלהבות הרעננה והשמחה המחזורית, הטבעית למה שמתחולל בתוך השיח. לפרש את הטקסט, לנוע אל מעמקיו, לפצח את הצופן, להיכנס אל תוך הסבך של המשמעות כדי להרחיק עם הגילוי. לשמוע שירה. לדבר שירה. לפתח קשב רגיש, רענן שיודע לקחת חלק בחוויה אסתטית מורכבת ולצאת עם לקחים מגובשים. לכתוב עוד משפט יפה, עוד צרוף מעניין, שהם הישגים קטנים, הצלחות צנועות, שהופכים את התרגול לתכלית מתמשכת ואת הפסגה לשלב נוסף בתהליך. כל תלמיד בתוך עולמו ואחר כך לצד עולמות נוספים, שהרי, הרבה נחמות לקושיה אחת, הרבה  פתרונות לשאלה המתחלפת. למחוק דעות קדומות. להיכנס אל נבכי הנפש, להבין שמה שרואים הוא חלק מין התשורה ומה שנדמה לחסר עניין נושא בתוכו עניין שלם. לקבל ברגישות את עבודת העורך- את הוויתור, המחיקה, ההחלפה, את ההבנה שאין צורך לשמור את כל מה שנצבר ולא אחת החלק ההכרחי הוא החלק המצומצם. ולבסוף להדפיס ספר שירים שמכיל  יצירות נבחרות. לא רק רעיונות, מחשבות, תהיות ולבטים, אלא יצירה שלמה שמצאה מקום צנוע בתוך הדברים הגלויים ואפשר להישען עליה ולהתגאות בה."

בחודש ספטמבר 2018 ראה אור אלבום חמישי "לעבר מה שנעשה".

על היצירה מספר משה: "הפעולה המחזורית היא הזדמנות נדיבה לבחינה מעמיקה של ערכי יסוד. זמן ביצוע המטלות הינו אשנב פתוח לחיים חדשים בתוך המחשבה. ראשיתם של שירי האלבום ברעיונות שעלו במהלך שחייה בבריכה. הגעתי אל המתחם כדי לבצע אימון גופני ולחלץ ממנו ככל האפשר, הבהרות ממוקדות שיש בכוחן להציע השראה נוספת. זכרתי מה שצף, מה ששרד את הרצף. בשלבים מתקדמים התהוו עשרה נושאים נפרדים. באתי אל המים עם שאלות פתוחות. שיננתי תוצרים סופיים. השהות במתחם הפכה לעוד עורך. הקפדתי על הישארות בתוך גבולות של מקרה נתון. המטרה הייתה לגבש הבחנות עצמאיות שמסוגלות להתקיים בשדות פעולה מגוונים.

את המנגינות לגיטרה הלחנתי במקביל. ההלחנה האיטית אפשרה זמן נוסף להידוק של התכנים. הקלטת היצירות המוסיקליות הייתה אתגר מתמשך עם הרבה רגעי נחת.

המים נהדרים, הם מציעים לפועל בתוכם מעגלים מטהרים של שחרור והארה. משיבים בקיאות מבררת שמאפשרת הבנה עמוקה של חשבונות רוחניים". האלבום זמין להאזנה בעמודת "מוזיקה".  
 

בעקבות צאת האלבום "לעבר מה שנעשָׂה" מאת משה אוחיון, שוחח המשורר עם המנהלת האומנותית של פסטיבל "שירה במדבר" המשוררת אילנה שחף. מצורפת השיחה:

אילנה: ראתה אור יצירה ספרותית, מוזיקלית חדשה שלך, שמתרחשת בתוך חלל הבריכה. ספר מאיפה זה התחיל.

משה: בשנתיים האחרונות אני שוחה כמעט מדי יום. במהלך השחייה עולים רעיונות, תהיות, תובנות. גיבשתי מתוכם עשרה שירים. כל שיר מטפל בנושא אחר: "פעולה", "קול", "תנועה", "מחשבה". התנאי היה שהרעיונות יתקיימו בתוך גבולות של מקרה נתון, מה שנותר מן הזיכרון יועבר אל המחשב להמשך עבודה, עריכה, איסוף והרחבה.

אילנה: זה מרגיש כמו בריאה. החיים מתגלים מן המים. אתה יוצא מן המים ואז השיר נברא.

משה:  זה רצון למצוא משהו חדש, לזכור אותו, לשנן אותו, ואז להביא אותו אל השיחה, אל החיים. לנסות להבין משהו באופן מוצק, שלא הובן קודם. משהו שגדל וגדל, ואז קטן לכדי שורש.

אילנה: כשקראתי את השירים הרגשתי שהבאת ביצירה הזאת משהו שונה מן היצירה הקודמת שלך. בשירים הקודמים יכולתי לצייר את דימונה, את המשפחה, ההורים, השכנים, את הרחובות. עכשיו אני מרגישה עולם אחר, מקום אחר, פחות ריאליסטי. זאת בעצם שירה שמתבוננת בעצמה. שירה שעוסקת במילים, בכוח של השפה, ביכולת של השפה. שירה שאינה מתפשרת ושאין בה מילה מיותרת. האם מדובר במשה אוחיון חדש? בכובע חדש? אולי בזכות המים שטיהרו אותך?

משה: תהליך הכתיבה היה ארוך. מדובר בשמונה חודשי עבודה עבור עשרה טקסטים. זה רצון למצוא את הדיוק, להגדיר תופעות אנושיות כמו: "מרגוע", "נשימה", "הישג". ראיתי שככל שאני אוסף פרטים על הנושא הנבדק, צריך לוותר, להחסיר כדי להגיע אל הדבר שלא ידעתי.   

אילנה: זה מאוד יפה. אני מעריכה שהייתה בוודאי צפייה שתשתמש במילים מתחום השחייה, אך אתה לא רצית לכתוב מבחוץ, רצית לכתוב מפנים.  

משה: בהחלט

אילנה: אקרא את השיר הפותח: "הַצְּלִילוּת בָּאָה בְּמַפְתִּיעַ/ כְּשֶׁאוֹר חוֹמֵק מִן הַזְּגוּגִית/ וְהַגּוּף עַרְסָל עַל פְּנֵי/ הַמַּיִם/ הַפְּעֻלָּה הַמַּחְזוֹרִית/ שׁוֹמֶרֶת טוֹבָה לַמַּאֲרִיכִים/ לִבָּהּ/ אוֹת לְהַפְנוֹת פָּנִים/ לְעֵבֶר מָה שֶׁנַּעֲשָׂה/ וּתְהוּדָה חָפְשִׁית." אפשר לשמוע את הה' של "הצלילות", של  "הגוף", "המים", "הפעולה", "התהודה". יש הרבה נשימה בתוך השיר. אני מרגישה שמתוך השיר הזה נבראו יתר השירים שביצירה.

משה: מתוך עשרות ממצאים שנאספו עבור פתיחת הפרויקט בחרתי במילים: "הַצְּלִילוּת בָּאָה בְּמַפְתִּיעַ/ כְּשֶׁאוֹר חוֹמֵק מִן הַזְּגוּגִית/ וְהַגּוּף עַרְסָל עַל פְּנֵי/ הַמַּיִם". המסר הוא שהגילוי, ההבנה, התיקון, ההתבהרות, מגיעים כשהאדם מתרחק מן השעטה, מן הפעולה.

אילנה: בשיר השני אתה כותב: "קֶשֶׁר זָלוּף מְחַבֵּר/ בֵּין הַגְבָּהוֹת לַהַנְמָכוֹת/ מִתְמַתֵּן סָמוּךְ לִנְקֻדַּת הַזִּנּוּק/ מִדֵּי פַּעַם צְלִיל קָצוּב/ מְפַלֵּחַ אֶת הָרַעַשׁ/ זְמַן שָׁקֵט הִנּוֹ הִפּוּךְ/ חֲמַקְמַק/ לַהֲפוּגָה, נְגִינָה חֲרִישִׁית".

כאן אתה עובר אל ראשית התנועה. בשיר שבא אחריו, התנועה מתחילה להתעדן, לקבל צורה. אתה בעצם מגבש את תנועת האומנות: "כְּכָל שֶׁמִּשְׁתַּכְלֶלֶת הַמְּיֻמָּנוּת/ מִתְבָּרֵר הַצֹּרֶךְ הַגָּדוֹל/ בְּעִדּוּן שֶׁל הַתְּנוּעָה/ לְצַיֵּר אֶת הַמַּעֲשִׂים/ לִמְצֹא בָּהֶם אֶת הַדִּיּוּק/ כְּשֶׁהַקְּצָווֹת מְפֻיָּסִים/ הַקְּלִּילוּת בְּטוּחָה/ וְהַהִתְנַגְּדוּת רַבַּת יֹפִי."

אחר כך מגיעה השקיפות, או ליתר דיוק "מהמורות השקיפות". אשמח אם תדבר על זה קצת.

משה: אקרא את השיר: "טָס הִתְבַּהֲרוּת/ נִשְׁטַף עַל פְּנֵי מַהֲמוֹרוֹת הַשְּׁקִיפוּת / מַעֲנִיק לַפַּס הַמַּזְהִיר גִּלּוּי  קוֹלֵחַ/ הַשֶּׁפַע, רִבּוּי מֵאִיץ שֶׁל הִתְגַּבְּרוּת/ מֻנָּח לְתִקְרַת הַדְּבָרִים/ מִקְצָתוֹ לַקַּרְקָעִית/ וְלַצְּלָלִים."
לפתע אור גדול שוטף את הבריכה ואתה מבין שיש כאן שפע, ריבוי, שרק מעט ממנו מגיע אל הקרקעית, אל הבאר עמוקה. העולם מתרחש בתוך הקומות הראשונות של הקיום. כנראה שמעט מן הדברים החשובים, החולפים, מגיעים אל ההכרות הפנימיות של הנפש.

אילנה: אני גם חושבת שאנחנו לא מסתכלים על הַצְּלָלִים שאנו עושים. אנו צופים מן התקרה למעלה. בשיר החמישי בקובץ אתה כותב: "בְּכָל פַּעַם מַחְשָׁבָה אַחַת/ קְצָרָה, מְהֻדֶּקֶת, אוֹחֶזֶת בַּפְּרָטִים/ גְּדֵלָה בְּתוֹךְ אַקְרַאי / מְבֻדָּר שֶׁל רְמָזִים מִתְחַלְּפִים/ עוֹד מִן הֶעָתִיד לְהִתְמַמֵּשׁ/ מִנִּסְיוֹן הָאָדָם וְהָעוֹלָם/ לַהֲפֹךְ רָחוֹק לְבַעַל עֵרֶךְ/ וְזָר לִמְחוֹלֵל שִׁנּוּי ".

אתה אוחז במחשבה. אך יש לה קיום בלעדיך. היא מצליחה להפתיע אותך ולחולל את השינוי. אולי תרחיב על זה קצת.

משה: אני מחפש דבר בעל ערך ואוחז בו כדי שלא ילך אל השכחה. ולדבר הזה יש חיים עצמאיים בתוך הזיכרון, הוא גדל ומתפתח ואתה נדרש לא לוותר עליו. לא לוותר על מה שהפך להיות שלך.

אילנה: אתה מרגיש שהכתיבה הזאת השפיעה על היומיום שלך?

משה: בהחלט. אני משנן את הטקסטים כדי שאם תבוא התחבטות הם אולי הם יציעו לי פתרון.

אילנה: אני מרגישה שהשירים האלה הם סוג של הידרותרפיה. כפי שאנשים עושים את זה לגוף אתה עושה את זה לנפש, לשירה. בשיר השביעי בקובץ אתה מדבר על הסקרנות: "הַחֵלֶק הַקָּשׁוּב / כָּרוּךְ  אַחַר וַדָּאוּת נוֹסֶפֶת/ דַּי בִּשְׁמוּעָה מִקְרִית/ כְּדֵי לְחַלֵּץ מִן הַמִּתְרַחֵשׁ / בֵּאוּר רַעֲנָן , רָצוּף נְתִיבִים / אֶל הַיַּעַד הַסַּקְרָנוּת/ הִיא גְּמוּל נָדִיב".  הסקרנות היא גמול נדיב לשירה?

משה: כן. בתוך המתחם, להבדיל ממקום אחרים, ישנו טוהר מוגן שמקיף אותך ומחכה לך.

אילנה: אתה מקפיד כל הזמן לשמור על הטוהר הזה, על גובה, אתה לא יורד למקומות אפלים, אתה לא עושה "עונה בגיהינום".

משה: אולי זאת הוכחה שאפשר להפוך שדות מגוונים של התרחשות למעבדה יוצרת.

אילנה: בשיר התשיעי, לאחר התנועה המתמשכת, מגיע מרגוע. הוא מאוד הכרחי, אי אפשר להיות כל הזמן בחוויה של התעלות. צריך להירגע ממנה: "מַרְגּוֹעַ/ הַכֹּחַ הַשָּׁלֵו אֵינוֹ מְמַהֵר  לְשַׁחְזֵר מַהֲלָכִים קוֹדְמִים/ הלוּלְיָנוּת הַדְּחוּקָה, הַסְּפִירָה הַמְּקֻטַּעַת/ וְהַדַּחַף הַקּוֹרֵא לְהַפְסִיק הֵם / הִרְהוּר דָּהוּי/ כָּעֵת, הֶאָטָה".
ואחרי המנוחה מגיעה ההיעטפות שבאה לידי ביטוי בשיר החותם את האלבום. זאת התכנסות שאי אפשר בלעדיה: "לְהִשָׁעֵן עַל הַהֶשֵּׂג/ עִם מָה שֶׁנֶּאֱסַף וּמִתְרַוֵּחַ בָּאֵבָרִים / כְּשֶׁהַחֲמִימוּת מְכֻנֶּסֶת/ וְהַשְּׁפִיפוּת סְפוּנָה בְּחוּט / הַיָּשָׁר/ פָּנִים רַבּוֹת לַעֲצִירָה/ הִתְעַטְּפוּת, צְפִיָּה בַּמִתְרַחֵשׁ וַהֲלִיכָה/ בְּתוֹךְ הַהֶרֶף הַשַּׁלִּיט  שֶׁל/ הַמַּעֲבָרִים"

יש בשירים שלך תנועה אוניברסלית, רוחנית שמחפשת את השפה הקונקרטית כדי להגדיר את החוויה. השירה לגמרי חזקה והיא באה מתוכך. לא הדבר החיצוני יגרום לה להגיע להתהוות. אתה משתחרר מעצמך כדי להעניק לנו מושגים מופשטים שבשירה. השירים שלך מזכירים את שיריו פאול צלאן, אני חושבת שאתם ממש אחים תאומים וחלק משיריו יכולים לעזור בפענוח של שירתך. יש בשירי הקובץ שורות קצרות שֶׁיָּכֹלְתָּ להגיד בהם עוד, אך לא רצית  לדחוף את השפה בכוח. אני מרגישה שהשתחררת מעצמך כדי לתת לנו עוד מושגים מופשטים של שחייה. ממש נעלמת בתוך המים האלה. יש לי תחושה שבעבודת הכתיבה ישנה איזה חדווה שמצילה אותך.

משה: אני מוצא משמעות. מוצא תפקיד בעולם. זה ממלא את סדר היום. מעניק שמחה. אני מגיע בסוף של יום הביתה ויודע שקבלתי שכר. זה הדבר הכי משמעותי שאני יכול לעשות עם החיים שלי.

אילנה: זה הנס שלך. באיזה שלב אתה מרגיש מאושר? בתהליך העבודה או כשראית את התוצרת המוגמרת ואתה יכול לעבור הלאה?

משה:  אני אוהב את התהליך. כשהפרויקט נגמר אני בהחלט מרגיש הקלה, אבל לא מדובר באיזו יתרת אושר מוגזמת. הגילוי המתמשך שבהכנת הדבר - שיר אחר שיר, חתימה אחר חתימה עושים לי טוב.     

אילנה: כאשר אתה קורא את השירים הסופיים אתה מרגיש שזה נסגר או פתאום אתה חושב שאולי יכולת לכתוב את זה אחרת ?

משה: התהליך כל- כך ארוך שאני יודע שאם זה נסגר, זה נסגר. אגב, הקלטת השירים באולפן וההקראה על רקע של יצירות לגיטרה מאוד עוזרים לעריכה. גם המים הם עורך. אחרי שהשיר נכתב אני לומד אותו בעל פה ומשנן אותו תוך כדי שחייה.

אילנה: הפרויקט הזה מיוחד. אני מציעה לך אולי לצרף לו חוויה מצולמת או הסבר של מקורות היצירה. כדאי לעזור לציבור להשיג חוויה מובהקת יותר השירים. בהצלחה רבה.

משה: תודה. היה כיף (משאבי שדה, אוקטובר 2018)


בתאריך 15/10/18 נערכה בתיאטרון דימונה השקת האלבום :"לעבר מה שנעשה"  ניגן על כלי הקשה אייל שליי. 

בתאריך 8/11/18 שוחח משה אוחיון עם שירי לב ארי וענת שרון בלייס בתכנית הספרות "מה שכרוך" שמשודרת ב"כאן תרבות". השיחה נסובה על אלבומו החדש:" לעבר מה שנעשה" ועל חשיבות הוראת הכתיבה לתלמידים צעירים.  


בתאריך 13/11/18 בפתיחת וועדת הכלכלה של הכנסת, הקריא יושב ראש הוועדה ח"כ איתן כבל את השיר: "עשרים ושמונה" מתוך הספר "ארבעים על האדמה" . השיר מופיע בעמודת "שירים" באתר.


בגיליון 37 של המוסך – מוסף לספרות פורסמו מתוך האלבום: "לעבר מה שנעשה" השירים: "לעבר מה שנעשה", "זמן שקט", "מהמורות השקיפות", "קו השומר" ו"הכוח השליו". השירים מופיעים בעמודת "מוסיקה".  

 
בתאריך 22/11/18 השתתף משה לראשונה בפסטיבל "אשדודאשירה" שנערך בעיר אשדוד. משה דיבר חשיבות הוראת הכתיבה לתלמידים בחינוך היסודי וביצע משיריו בליווי גיטרה. את המושב שנקרא "עד הלום" הנחתה המשוררת סמדר שרת.

בתאריך 11/12/18 שוחח משה ברדיו אורנים עם מר מוטי גרינר על היצירה " לעבר מה שנעשה" , בתוכנית שודרו עשרת שירי האלבום. 
 
במסגרת הפרויקט: "משורר בעירו" של מועצת הפיס לתרבות ואמנות, קובע בתאריך 12/02/19 השיר "עדות בין השלבים" על קיר הכניסה לספרייה העירונית בדימונה.  מטרת המיזם להפיץ שירי משוררים במקום בו נולדו.  

בחודש אפריל 2019  ראתה אור בהוצאת ספרי " עיתון 77" אנתולוגיה "בבואי היה המקום" המכילה שירים על הגירה לישראל. האנתולוגיה נערכה על ידי רפי וייכרט וגור אלרואי.  השירים "בעל פה וקשה"ו "נגוהות של סוכר"  מאת משה אוחיון הופיעו בספר. את השיר "נגוהות של סוכר" אפשר לקרוא בעמודת "שירים" באתר.   

בשנת הלימודים תשע"ט ראו אור בהנחיית משה ארבעה ספרים חדשים המכילים יצירות תלמידים: "עד השתהות" (מענית, באר- שבע), "בתוך ההרפתקה" (רכסים, באר - שבע), "עם האהבה הגדולה של החיים" (יובלים, באר - שבע), "קורא אותי אליו" (עמית, מיתר)


בחודש יולי 2019 השתתף משה אוחיון במחזור השלישי של תכנית "בוסתן" מטעם הספרייה הלאומית. הפרויקט כלל ארבעה שבועות של כתיבה חופשית, מפגשים, סדנאות, למידת עמיתים, סדנאות בעריכת שירה ובתרגום, מפגשים עם יוצרים, מו"לים ועורכים והיכרות עם אוספי הספרייה.

על הבחירה במשה: "התחושה היסודית בקריאת שירתו של משה אוחיון היא אֵמוּן. אותו מרכיב יסודי שבלעדיו השירה לא יכולה בכלל להיכנס אל החדר. אי – אפשר להתבונן בשיריו בלא להשתתף מיד בחוויותיו הכנות ובהרהורי לבו. מיד אחר- כך אפשר להתפעל מיכולת ההתבוננות המיוחדת. הוא מסתכל בפרטי האנשים והחפצים בפליאה וכבוד. את המקום שלו הוא מצמצם בתוכו כדי שיהיה רווח והצלה לאחרים. ואז מצטרף הצבע לשירים, למעשה מערכת צבעים שלמה, המשמיעה קולות ומפיצה ניחוח. ומעת זאת, כל נוסע ועל הלך וכל סורג יש להם מקום ויש להם דיבור. ומה שכואב לא מוחבא וגם לא מעלים את הטוב ואת בקשת התקווה. "ניגונו היחיד" של משה אוחיון חורג מעולמו הפרטי על ידי כך שהוא מוכן להשתתף בכנות ובכישרון בניגונם של אחרים". (יושב ראש וועדת האיתור, פרופסור מירון איזקסון).

מספר משה אוחיון: "חודש יולי 2019 היה חודש מיוחד במינו. השתתפתי עם עוד שלושה משוררים ושתי משוררות בתוכנית "בוסתן" שהיא חממה לכתיבת שירה בספרייה הלאומית בירושלים. לקחנו חלק בסדנאות מגוונות, הרצאות, מפגשי עמיתים ושלל פעולות מפיגות. שוחחנו זה עם זה, סייענו זה לזה, כתבנו זה לצד זה. השתדלנו להיות רגישים למרות הקשיים. קבלת האחר והבנת עולמו לצד אמירת "עצמי" עמוקה, גלויה וטבעית היא תמיד מורכבת ל"אני" ולקבוצה. היו הרבה רגעי השראה והארה. "גבעת רם" בירושלים הייתה בית נינוח ושליו עם חורש ההררי שעוטף בשיאו. תכנית הלימודים העשירה העניקה לנו הזדמנות להשתתף במפגשי למידה קבועים לצד סדר יום חופשי ופרטי ללמידה נוספת. לי אישית, היה זמן מדשאות יקר לנגן בגיטרה, להלחין יצירות חדשות ולהרחיב טקסטים וותיקים. תודה מיוחדת למנהלת התוכנית, לצוות הספרייה המסור, למרצים האורחים ולמנחי הסדנאות. שנזכה ליצור, לחדש ולהוסיף נחמה" 

בחודש ספטמבר 2019 ראה אור האלבום: "מלאכה שמורה"

על האלבום מספר משה אוחיון: "היצירה "מלאכה שמורה" מתרחשת בתוך הוראת הכתיבה לתלמידים בחינוך היסודי. בחרתי בעשרה קטעים שהצטברו במהלך שנות עבודתי כמנחה סדנאות "כתיבה יוצרת" במסגרות חינוכיות מגוונות. עד היום ראו אור חמישה אלבומים. בשלושת האחרונים הקראתי שירים על גבי ניגונים מקוריים לגיטרה אחת. הבחירה המוזיקלית, ספרותית נובעת מן הצורך להציע בית משותף לשתי מלאכות אהובות.
השפה היא מרכז. הניגון הוא אתגר. אני כותב קודם את  המילים ואחר כך מצרף להן מנגינות. כתיבת הטקסטים מתרחשת כל הזמן. ההלחנה מצטרפת בבוא העת. היא זקוקה לשלווה ולהתכוונות פנימית. לרוב ההלחנה מתחילה מחוץ לבית, תוך כדי תנועה, במשפט מוזיקלי קצר שאחר כך אני מרחיב על הגיטרה.
כשמגיעות ההקלטות, אני מקליט קודם את המנגינות ואחר כך את המילים. כמה שבועות של הקלטת גיטרה - יום אחר יום, רצועה אחר רצועה, שבסופם אני מקליט את הטקסטים שהיו שם הרבה קודם.

הזמן באולפן הוא מראה נוקבת. לעיתים מה שנשמע היטב בבית, בכיתה, במדבר, רחוק מן הרף שמציבים מיקרופונים פתוחים. היעד הנדרש קר מזג. הוא יודע שאין דרך אחרת אלא לעבור דרכו.

לא אחת נסעתי לאולפן בהתרגשות גדולה ויצאתי עייף ומותש, לא פעם הגעתי ללא אנרגיה ויצאתי מלא התלהבות. קרה שחזרתי הביתה בתום יום הקלטות ארוך ומיד התחלתי להתאמן לקראת היום הבא, מבלי לשים לב שכבר דקות ארוכות החדר שרוי באפלה וטוב יהיה לסור כמה צעדים כדי להדליק את האור.
לתהליך ההקלטות עליות ומורדות. יש לכוון את הגוף והנפש לפעולה. הגמישות והרוך של הביצוע הם אתגר מתמשך. האצבעות זקוקות לנחת רוח. השהות באולפן היא זמן לשינויים זעירים, לבחירות קטנות, לנסים.

כמה טקסטים ומנגינות התגבשו מחדש במסגרת שהות בתכנית "בוסתן" בספריה הלאומית בירושלים. במהלך חודש יולי 2019 השתתפתי בחממה לכתיבה שכללה סדר יום עשיר של מפגשי למידה עם יוצרים נוספים, לצד כתיבה אישית  וחופשית. קסם היה טמון במעברים בין דימונה לירושלים. מימי ראשון עד ימי רביעי שהייתי בירושלים. בימי רביעי נסעתי לסופי שבוע בדימונה. מה שהתגבש בירושלים התהווה מחדש בדימונה, מה שהתברר בדימונה מצא גבולות חדשים בירושלים. התנועה בין ההגותי, למוד הזיכרון שהמדבר משמש בו פתרון קרוב, לבין הרחב, המייחל שלמרות ניסיונו הקדום הוא מתחיל ברובו, הייתה מרתקת. האזנה שלווה." 

שיחה שנערכה בין המשוררת מאיה הובני למשורר משה אוחיון בעקבות צאת אלבומו השישי "מלאכה שמורה"

מאיה: היצירה "מלאכה שמורה" היא שיר הלל על השירה והילדות. ממש אוצר טבע אנושי שיש בו המון אור. חיברת בין עולמות הילדות לבין עולמות הכתיבה. הילד ביצירה שלך הוא ילד מתפעל, חוקר, שואל. הוא ילד מאוד חי, משתומם מהגיטרה, מהמילים, צופה בחוויות בפעם הראשונה. יתכן שזה חיבור לילד שהיית או לילדים שאתה עובד איתם, או לילד שהיית רוצה להיות. יש כאן לב גדול שמאפשר לילדים לגדול ונותן להם מקום של השראה והתגלות.

משה: האלבום הזה מתרחש בתוך הוראת הכתיבה לתלמידים בחינוך היסודי. מדובר בעבודה שהיא עיקר פרנסתי. אני כותב על העשייה ובוודאי מסמן כמה תקוות וחלומות. היצירה נפתחת במילים: "עִם הַצְּעִירִים בְּבוֹאָם אֶל מַמְלָכוֹת הָרוּחַ הַחָפְשִׁית, אֶל הַהִתְלַהֲבוּת הָרַעֲנַנָּה, הַסַּקְרָנוּת שֶׁאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְעוֹלָם, הַשִּׂמְחָה הַמַּחְזוֹרִית." היה לי חשוב לכתוב על השיעורים האלה שהופכים לא אחת ליצירה משותפת. להתייחס לעבודה הארוכה לאורך השנה שמתחילה במפגשים משותפים ומסתיימת בעבודה פרטנית, אינטנסיבית עד שכל תלמיד אוחז בשיר שהוא גם שלו וגם מסוגל לייצר את הנס ולהופיע בספר שירים שמכיל יצירות נפלאות של תלמידים נוספים.

מאיה: אני מכירה אותך הרבה שנים. תמיד הערכתי את ההתמסרות הטוטאלית שלך לרעיון, את הנאמנות שלך למשימה שבחרת לבצע. אתה כותב את השיר, מלמד את השיר ומעביר אתו הלאה. זה נהדר.

משה: זאת הייתה בחירה טבעית, רצון מתמשך להפוך את המציאות ליצירה ספרותית. אני מאמין שהספרות מסוגלת לסייע לבני אדם. היא משאירה את העיקר מתוך הריבוי שחלף. היא משחררת, מאפשרת להבין מחדש לקחים ומוסרי השכל.

מאיה: אתה כותב: "יֶלֶד מַקְרִיא שִׁיר/ הַגְבָּרוֹת סְדוּקוֹת מְקַפְּצוֹת בֵּין הַשָּׂגוֹת שֶׁלֹּא תֻּרְגְּלוּ/ גַּם אִם לֹא יְדַיֵּק אוֹ יֵחָפֵז אוֹ לְרֶגַע יְנַסֶּה לִהְיוֹת מַקְרִיא אַחֵר/ יִטָּמְעוּ מִלִּים בֵּין פְּנִינִים זוֹהֲרוֹת/ הוּא אֵינוֹ מִתְמַהְמֵהַּ, הַמְּתִיקוּת מִתְנוֹדֶדֶת מִצַּד לְצַד/אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אֶת יִשּׁוּר הַהֲדוּרִים הַזָּעִיר שֶׁל הַנְּשִׁימָה/אֶת הַהִתְחַבְּטֻיּוֹת הַמַּקְדִּימוֹת/ הַפִּלּוּחַ הַמַּפְתִּיעַ, הַמַּמְחִיז שֶׁאֵינוֹ עֵר/לְטַלְטֵלַת הַקְּצָווֹת וְלַפְּסִיחָה הַמְּלַבֶּבֶת/יֶלֶד מַקְרִיא אֶת שִׁירוֹ/אִם צִלְצוּל פִּלֵּחַ אֶת קוֹלוֹ/ יִמְצָא עוֹד אַהֲבָה"
אתה מוצא את הקשר לתום, לאהבה, להזדמנות להשמיע קול. לפלאי, למיוחד, לשונה. אתה מבוגר שחי את הווית הילד בכל רגע ורגע. 

משה: אני עדיין סקרן ומתפעל מהעולם. עדיין שואל שאלות ומקווה שתבואנה עוד תשובות. אני מנסה להבין את העולם בכל פעם מחדש, אני עדיין משוכנע שהרבה רגעים נושאים איתם עניין גדול וכל זה למרות הפיקחון, הניסיונות שלא עלו יפה האכזבות ואי ההבנות. 

מאיה: הרי כתבת: "שאלות הן גאולת הפתרונות היצירתיים."
משה: אמת
מאיה: ספר קצת על תהליך העבודה של האלבום הזה.

משה: לאורך שנת הלימודים תשע"ט כתבתי על העשייה בכיתה. בדקתי מה אני מרגיש. בחנתי את התהליך. השתהיתי עם הדקויות. לאט, לאט התגבשו הרעיונות. המנגינות הצטרפו שכבר היה מבנה מגובש. האלבום הוקלט בחודש אוגוסט. זאת הייתה עבודה מלקטת ארוכה ואז הקלטה באולפן, בחודש אחד שכורך אליו את כל הקצוות.

מאיה: למרות שהיצירה מתרחשת בתוך כיתת הלימוד אתה  אף פעם לא מוותר על המדבר. המקום המסתורי הזה  שממלא את הפואמה המדברית שלך "הקלות" ואת שלושת ספרי השירה שהוצאת, מופיע גם כאן. אתה כותב: "הַדֶּרֶךְ לְבֵית הַסֵּפֶר עוֹבֶרֶת בַּמִּדְבָּר. כְּבִישׁ רָחָב מְחַבֵּר בֵּין הָעִירוֹנִיִּים. מָה שֶׁהָיָה פַּעַם מִסְתּוֹרִין וּשְׁטָחִים פְּתוּחִים מְטֻלָּא בָּאַסְפַלְט" איך המדבר עוזר לך ?

משה: אני יוצא אליו והוא מסייע לי עם המחשבות ועם העיבוד של הרעיונות. יש בו אורך רוח ונחת רוח שמסייעים למחשבות להתאגד לצירופים חדשים. הרי כל העניין הוא להאט, להמתין להתעכב והמדבר מומחה בזה.

מאיה: בהמשך, באותה רצועה אתה כותב: "הַבֹּקֶר אֵינוֹ מְמַהֵר. הוּא מֻרְגָּל בְּשֶׁקֶט וּבִמְתִינוּת. הִקְדַּמְתִּי לָצֵאת כְּדֵי לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשָּׁעָה". זה כל כך יפה להיות בתוך השעה... אתה מפרט: "הַהַקְשָׁבָה הִיא בְּחִירָה רִאשׁוֹנָה, אַחַר כָּךְ הַדִּבּוּר, הַשִּׁירָה." איך אתה מפנה את המקום כדי להיות בתוך השעה?

משה: אני בוחר להתנתק ממה שעשוי להפריע. אני יודע להתעורר מאוחר, אך אם אני צריך לנסוע, אני אצא הרבה קודם כדי להתרווח בתוך החוויה. אני גם מקפיד לעשות מה שאני אוהב, מה שאני רוצה, זה מעניק חופש. אני מתמקד באהבות ספורות, אין לי צורך בכל האהבות. די בדבר מרכזי אחד.

מאיה: זאת בחירה מודעת או למעשה אין לך בררה?

משה: יש להאמין שלאדם יש בררה. אני מצאתי דרך להיות בנחת בתוך הדברים. ללא התחייבויות עודפות. אני מפנה מרחב שממנו צצים הדברים שאני באמת רוצה לעשות.  

מאיה: ואז נולדים יותר שירים?

משה: בהחלט. כדאי להתמקד ביצירה, אחרת יבוא פיזור דעת.

מאיה: הרצועה הנפלאה הזאת מסתיימת במילים: "אֲנִי נִכְנָס אֶל בֵּית הַסֵּפֶר. חִיּוּכֵי הַיְּלָדִים הֵם הֶאָרָה זְרִיזָה. עוֹד מְעַט יִצְטָרְפוּ הָרַעֲיוֹנוֹת הַמּוּגָנִים." זה הזכיר לי שורה מהפואמה מ"הקלות" שם כתבת: "רָאוּי לְהָגֵן עַל גִּלּוּיֵי הָאָמָּנוּת שֶׁל הַטֶּבַע" ( מתוך "הדרך הראשית"). אתה בעצם עוזר לילדים להגן על האומנות, להגן על הטבע, על הרגעים החמקמקים של היצירה, על העדינות והשירה.

משה: אני שומר על מנעד גמיש של קבלה והקשבה. זה לא קשה במיוחד כשהתלמידים כישרוניים כל כך.   

מאיה: הרצועה החמישית באלבום נקראת "הגיטרה הירוקה" והיא מאוד מרגשת. היא נוגעת באהבה שלך למוזיקה. אתה כותב: "אֶת נִגּוּנֵי הָרֶקַע בִּצַּעְתִּי בְּעֶזְרַת הַגִּיטָרָה הַיְּרֻקָּה, וּמִי שֶׁרָצָה לְנַגֵּן בִּזְמַנּוֹ, הַיָּרֹק הַבּוֹהֵק עָמַד לִרְשׁוּתוֹ. לְאַט לְאַט וּבִמְתִינוּת מַפְלִיאָה הָפְכָה הַגִּיטָרָה הַיְּרֻקָּה לַזָּהָב שֶׁבַּחֶדֶר, לְלֹא פֶּגַע, לְלֹא שֶׁבֶר אוֹ נֶזֶק, רַק מִדֵּי פַּעַם פְּקִיעַת מֵיתָר וְהַחֲלָפָתוֹ בֶּחָדָשׁ." אתה בעצם מביא לתלמידים גיטרה וכשאתה עוזב את בית הספר אתה מוריש להם אותה. מעניין אותי, איך נולד הטקסט הזה?

משה: רציתי להתייחס לעובדה שאני מנגן כשתלמידים מבצעים מטלות כתיבה. למזלי היה אפשר לטפל בנושא באמצעות סיפור שהתרחש במציאות. יום אחד הלכתי לקנות מיתרים וראיתי גיטרה ירוקה. כששאלתי את המוכר במה מדובר הוא אמר לי שהיא כבר הרבה זמן בחנות והוא מתכוון להחזיר אותה לסוחר. צץ לי רעיון להביא אותה לבית הספר ושגם אני וגם התלמידים ננגן בה. תוך כמה שבועות היא  הפכה ללהיט יקר ערך. לפעמים זה קורה והסיפור האמתי מתחבר לאידיאה.

מאיה: אני חושבת על הגיטרה הירוקה שאף אחד לא רצה בה. אני חושבת על מקומות שאנשים לא רוצים בהם, או מפחדים לגעת בהם, או ללכת אליהם, כמו השקט, המדבר, התבוננות, הפנימיות. אתה נתת לילדים את האפשרות להתחבר אל המקומות האלה. אתה הפכת את הגיטרה הירוקה לזהב שבחדר. לא פחדת להתבונן, לחיות בתוך העומקים.

משה: הגיטרה הירוקה לימדה אותי לקח על רגישות והתכוונות. הבנתי שרק עִם רגישות ממוקדת והתכוונות שלווה יהיה אפשר להפיק ממנה את הצלילות הנדרשת. הרצועה הזאת נפתחת במילים: "שִׁשָּׁה מֵיתָרִים מְתוּחִים עַל תַּבְנִית עֵץ קַלָּה מַסְפִּיקִים כְּדֵי לִטְווֹת זִכָּרוֹן, לִנְדֹּד לִרְגָעִים לְאֶרֶץ אַחֶרֶת." הגיטרה הירוקה לא פעם הצליחה במשימה.

מאיה: נפלא. לגבי הבחירה שלך להקריא ביצירה הזאת וביצירות קודמות שירים וסיפורים על גבי יצירות מקוריות לגיטרה, אני חושבת שהחיבור בין הגיטרה לשירה המדוברת מעניק מתנה לשירים. זה מאוד יפה לשמוע אותם יחד. המוזיקה נותנת לשירים את הנשימה, את המרווח, את שקט הנכון. מעניין אותי לדעת מה הם מקורות ההשראה המוזיקליים שלך ?

משה: המוזיקה שלי מתחילה מן החוץ. השינון והחזרה נעשים בתוך הבית. השורש המוזיקלי מתחיל כשאני נוסע ברכבת, או כשאני נוסע במכונית, או כשאני יוצא להליכה, או כשאני מנגן במדבר, או כשאני שוחה. לדוגמא הלחן של הרצועה הרביעית שנקרא "מצד לצד" הולחן כמעט כולו תוך כדי זמזום בנסיעה לפגישה מדימונה לבאר שבע. המוזיקה באה מהאזור הפתוח כדי ללוות את הרעיונות שחלקם ביתיים למכביר.

מאיה: המוזיקה שלך לא רק מלווה. יש בה תמות מעניינות. מרגישים את הכוונה, את ההשקעה בלחנים. את האלבום השלישי שלך "הקלות" אני שומעת במכונית שוב ושוב. השמיעה המחזורית מרגיעה אותי. אני נותנת לה את הזמן.  אני חושבת על מקורות היצירה שלך. יש כאלה שבשביל מקורות ההשראה צריכים לנסוע לחו"ל, לראות עולם. אתה לא צריך, אתה כמו המקובלים האלה שהשירים שלהם צפונים בנשמה.

משה: אני הולך אל היום יום. היצירה הנוכחית מצטרפת לשתיים קודמות שמשוררות את סדר היום: הראשונה מתרחשת במדבר, השנייה בתוך גילוי המים והשלישית בכיתת הלימוד.

מאיה: זה בעצם להוציא את המופלא מהיום יום.

משה: כן. את המיוחדות, ההתפקחות, היופי.

מאיה: ברצועה השמינית באלבום אתה מתייחס לתופעת הרעש. אי אפשר לכתוב על כיתות לימוד מבלי להתייחס לרעש. אתה כותב: "פְּקַעַת הַקּוֹלוֹת בַּכִּתָּה הִיא/ צוֹפֵן מְבַעְבֵּעַ של הַרְעָשׁוֹת/ לַשִּׁעוּר הַקּוֹדֵם שְׁלוּחוֹת מְשֹׂרָגוֹת/ בְּתוֹךְ הַדְּרִיכוּת הַקַּשּׁוּבָה /בְּתֹם הָרַעַשׁ מִתְבָּרֵר שֶׁנֶּאֶמְרוּ דִּבְרֵי טַעַם / הַשֶּׁקֶט שֶׁלְּאַחַר הָרַעַשׁ מֵיטִיב עִם הַבַּיְשָׁנִים/ יֵשׁ לִזְלֹג אֶל הַהַפְסָקָה /כְּדֵי לְאַפְשֵׁר לִיחִידִים לְהַקְרִיא אֶת שִׁירֵיהֶם" כמו שאתה יודע להתמודד עם השקט, אתה גם יודע לאבחן את הרעש.

משה: הרעש הזה הוא שליט שצופן בתוכו דברי טעם. נדמה לנו שלא קורה בו הרבה. זה לא מדויק. פעם לאחר שהפסקתי את ההמולה ושוחחתי עם התלמידים הסתבר שהתהוו בה כמה הארות. הביישנים שלא העזו עם להתמודד השקט יצאו ממנה נשכרים.

מאיה: אני חושבת שהעיסוק שלך הוא לדלות שקט מתוך הרעשים- מתוך חומרי הגלם של היצירה וגם מתוך הילדים. אתה מאפשר לילדים לדלות את עצמם מתוך הרעשים וזאת זכות גדולה מאוד.

משה: ואם צריך אז גם לזלוג אל ההפסקה. לפעמים, גם השיעור וגם הרעש לא מספיקים.

מאיה: אני חושבת על תלמידים שרוצים לוותר על ההפסקה. הרי ההפסקה היא אוצר ורק מי שנגעת בו בנפש מוכן לוותר על ההפסקה. אתה הבאת אותם למצב של "אל זמן" ו"אל מקום" וזה מצב פלאי. אם הייתי צריכה להגדיר שיעור טוב, הייתי אומרת ששיעור טוב זה שיעור שרוצים לזלוג ממנו אל ההפסקה. זה שיעור שרוצים לשתות עוד מהמעיין שלו, מהאינסוף שבו.

משה: מעניין, את אומרת שהזליגה אל ההפסקה היא נגיעה באינסוף.

מאיה: בדיוק. כשקראתי את רצועה התשיעית שנקראת "יותר בהבזקים קצרים" שעוסקת בחוויית העריכה שלך, נזכרתי במורה שלנו, הנערץ, המשורר אורי ברנשטיין ז"ל. הייתה לי תחושה שאתה מעביר אותו הלאה, מעביר את חוויות החדר הצפון באוניברסיטת בן גוריון, את בית המקדש שהיה לנו שם. אני מרגישה שאתה יוצר אותו בכיתות שלך. מעביר את העבודה הספרותית שהיא בעצם יותר עבודה נפשית, תרפיה מהסוג הכי גבוהה.

משה: אהבתי מאוד את אורי. הוא ערך את מרבית שירי ספרי הראשון "חול ולימונים" שראה אור בהוצאת "עם עובד". אני זוכר שאצלו בפעם הראשונה הקלטתי בטיפ מנהלים את השיעורים. אמרתי לו יום אחד, אתה יודע אורי, אני שמאחר לשיעורים ואין לי אף פעם מחברת, מגיע לשיעורים שלך חצי שעה לפני הזמן ומקליט אותם. הוא סינן מבין שפתיו את חצי החיוך הידוע והאיץ כהרגלו  שדי עם דיבורים מיותרים וכדאי שנתחיל ללמוד.

מאיה: בשיר החותם את היצירה אתה כותב: "מַפְלִיאָה שִׁכְחַת הַדְּבָרִים בַּכִּתָּה/ קַלְמָר פָּעוּר כְּשֶׁעִפָּרוֹן מְהֻפָּךְ מֵצִיץ מִכִּיסוֹ/ מַחְבֶּרֶת מְהֻדֶּקֶת וּשְׁלוֹשָׁה מַדְגִּישִׁים נֶהֶנְתָנִים/ סַרְגֵּל מָאֳרָךְ, בַּקְבּוּק סָמוּר כִּצְרִיחַ/ וּשְׁנֵי מְחָקִים /הַצִּלְצוּל הָאַחֲרוֹן הוּא קְטַן הַמַּשְׁאִירִים/מֵאָחוֹר" מה קורה בסוף הזה שעליו אתה מדבר ?

משה: התלמידים שוכחים כל הזמן. אך הם אינם שוכחים יותר מדי כשמסתיים יום הלימודים. כשהאדם יודע שיש לו סיום הוא בודק, הוא אומד, הוא מגדיר הוא אוסף. הצלצול האחרון אוסף אליו את יקר הערך. ואם מדברים על עולמות הכתיבה, שלב הסגירה של שיר הוא שמירת המיוחד וההכרחי להמשך.   

מאיה: למעשה הגבול, החיץ, הפרידה עוזרים לאדם לשמור את הדברים החיוניים לחייו. אני רואה כאן את עבודת העריכה. הצלצול האחרון לא משאיר דברים הכרחיים מחוץ לשיר. מה שאמור להיות בתוך היצירה נשאר בה. כלי הכתיבה הם בעצם כלי כתיבה נפשיים מואנשים שעוברים אתנו הלאה. אלה נכסים רוחניים שנלקחים אתנו אחרי הוויתור, המחיקה וההדגשה. הצלצול הזה הוא מעורר, להתבוננות, לתשומת לב, הוא מעלה אותך. אם תרצה או לא תרצה.

משה: ומי שמרבה בעשייה אומנותית ומתרגל התחלות וסיומים עשוי לצבור תובנות יקרות.

מאיה: השיר הזה שחותם את היצירה מדגיש שבעשייה הרוחנית אין אובדן וזה מרגש. אני מודה לך משה על השיחה המרתקת. בהצלחה רבה, רבה.

משה: תודה מאיה. נהניתי מאוד.
                                                       (יהוד, אוקטובר 2019)
  
בחודש מאי 2020  ראה אור אלבום שביעי "יצירות לגיטרה" המכיל יצירות לגיטרה מאלבומים קודמים.

מספר משה אוחיון: "האלבום "יצירות לגיטרה" מכיל קטעים מוזיקליים מתוך ארבעת האלבומים: "הקלות" 2015, "פעם פליאה, פעם געגוע" 2016, "לעבר מה שנעשה" 2018 ו "מלאכה שמורה" 2019. באלבומים הללו הקראתי טקסטים על רקע של יצירות לגיטרה אחת. המוזיקה ברובה סייעה לתכנים המילוליים. הפעם השמטתי את המילים והצלילים הפכו למוליך יחיד. מה שצמח מן הרצון להיות עוזר לאחרים הפך למרכז עצמו. הבחירה לנגן את המשמעות מבלי לדבר את המחשבה מוצעת לכם כעת בנחת ובשמחה. שאו ברכה".  

תגובות ליצירה: משה יקר, האזנתי לאלבומך החדש "יצירות לגיטרה". באלבום זה בחרת להניח למילים ולהאיר עצמך באור זרקורים של מלחין, הבוחר בהלחנה ככלי אומנותי בכדי לדובב את לבו. ניכר כי מצאת דרך ביטוי אומנותית חדשה להתמקד בה, המהווה חלקת שדה רעננה וטרייה לחלוש על פניה, לנטוע בה ולקטוף. מרגשת אותי דרכך היצירתית כאומן ואני סקרן לטעום מהפירות אשר תגדל שם בעתיד. (רז לוין)
 
אני מכיר היטב את היצירות ספרותיות, מוזיקליות של משה אוחיון, ומאוד אהבתי את האלבום הנוכחי שמכיל יצירות לגיטרה בלבד. אהבתי את העריכה המחודשת, ההורדה המדויקת והנבונה של חלקים מלווים או עודפים. אלבום האוסף הזה זורם כמו מים בנהר. הוא מזמין את השומע להיכנס אל עולמו הפנימי של משה במגוון נהדר של סגנונות ולהצטרף אל חווית ההאזנה מכל מקום שיבחר. היצירות לגיטרה מדגישות את סגנון הנגינה המיוחד של משה שהיה בעבר חלק מהקראות שירה נהדרות וכעת מקבל את תשומת הלב כולה. ( תומר פישר)

משה יקר, הקשבתי לנגינה שלך וללחנים ומורגש מיד שיש לך אוסף של סיפורים ותמונות, ויש לך דרך מיוחדת לשתף את המאזין. היצירות מעניינות ומרתקות והביצוע נפלא, כמו גם הסאונד. יישר כוח על המפעל החשוב הזה שלך. באהבה רבה. (אבי אדריאן)
 
האזנתי בעונג רב ליצירתו הטרייה של משה אוחיון, אלבום שכולו נעימות אינסטרומנטליות בגיטרה, ונזכרתי במה שלעיתים ניתן, אם כי לא קל, לפספס בשאר יצירותיו, בהן המילים משחקות בקדמת הבמה ואילו המנגינה משמשת ברקע, והוא - שמשה הוא לא פחות ממלחין מבריק ונגן גיטרה משובח. אף כי התרגלתי להאזין לשיריו המוקראים לצלילי נעימות הגיטרה, ומצאתי שהן הגיטרה והמילה, רוקדות אצלו יחד בתיאום וחן רב, אני מברך על ההזדמנות להתמסר לציורים המופשטים שמעוררות בי יצירותיו האינסטרומנטליות. מראות שיש בהם מרחב פתוח ומשתנה תדיר ונראות דרך עיניים מלאות תום ואהבת חיים. זו אבן דרך חשובה, ואפילו מתבקשת, בדרכו האמנותית של משה, שגם בשיריו, כך נדמה לי, שואף אל המופשט, אל הרגש והצבע שמעוררת המילה, בצלילה והדהודה במרחב. יצירה יפהפייה. (רועי שנער)

בשנת הלימודים תש"פ ראו אור בהנחיית משה ארבעה ספרים חדשים המכילים יצירות תלמידים: "שעון הקסם של העולם" (מענית, באר- שבע), "צלול" (רכסים, באר - שבע), "ארצות הפלא" (יובלים, באר - שבע), "בא חופש" (עמית, מיתר)
 
ברביעי לינואר 2021 ראה אור האלבום: "אוֹר פֶּתַע"

מספר משה אוחיון: "שנת 2020 הייתה שנה דרוכה ומורכבת עם פנאי גדול שאי אפשר היה להשאירו ללא מטרה. הבחירה הראשונה שלי הייתה להתמסר לכתיבה ולהלחנה על הגיטרה. בכל קושי ישנם בקיעים דרכם נפקח חופש תנועה פנימי, גמיש יותר ובזמנים של בידוד חברתי, החופש הזה מאוד הכרחי.

בחודש מאי ראה אור אלבום אוסף שהכיל יצירות לגיטרה מתוך פרויקטים קודמים שלי. בחרתי מתוך הקטעים המכילים שירים ומנגינות את המוזיקה בלבד. שמחתי שקטעים רבים היו מסוגלים לפעול עצמאית.  אלבומי השמיני "אוֹר פֶּתַע" יצא בתחילת ינואר 2021.

כתבתי על הנסיעה מוקדם בבוקר אל בתי הספר, תיארתי את סביבת המגורים הקרובה כמקור השראה לכתיבת שירים, עניין אותי כיצד מצליחות מלאכות הכתיבה השקטות והמקשיבות, לפעול בבתי חינוך הומים, התייחסתי לחוויית הנגינה במדבר, לרגעי החסד בהם מתפוגגים מחסומי הכתיבה, לעניינים שלכאורה אינם קשורים לשיעור ולעבודת העריכה עד לרגע בו נחתם שיר.

במקביל הלחנתי מנגינות מלוות לגיטרה אחת. שלוש מהן הותרתי ללא קטעי סיפור מוקראים. לאט, לאט התהווה פרויקט המשך לאלבום "מלאכה שמורה" שראה אור בשנת 2019.
ימים רבים השכמתי אל הגיטרה. ניגנתי בפינה הקבועה סמוך לספרייה בסלון. ההליכות בתוך העיר היו זמן התבהרות יקר. השתדלתי לשמר שמחה שיש אתה פשר. צילמתי כל הזמן תמונות נוף חדשות. הכנתי לתלמידים מערכי שיעור מעודדים, ממוקדים שֶׁמְּכַוְּנִים להשראה.
  
את האלבום "אוֹר פֶּתַע" הקלטתי באולפני  music  combעבדתי עם המוזיקאי עוזי כץ: איש נדיב, עטוף מזג נוח וסבלנות אוהדת. הכי מקצועי ומיומן שהכרתי. פועל נכון ומדויק עם המורכבות – מאתגרת ככל שתהיה.  

המשימה היצירתית היא משימה לחיים שלמים. פרק נוסף, מחבר, מונח כעת לפניכם. האזנה שלווה".


שיחה שנערכה בין המשורר משה אוחיון לבין נעם וולק, מנחה ומלווה בתחום ההתמקדות, בעקבות צאת האלבום "אוֹר פֶּתַע"
 
נעם: הקשבתי בהנאה לאלבום שלך. יש בו כוח התבוננות מיוחד ותכנים נהדרים על תהליכי יצירה שאתה מקריא על רקע מנגינות לגיטרה. זה מאוד ייחודי. אתה כותב את השירים, מלחין את המוזיקה ומבצע אותה. מדובר בתוצר שהוא כולו שלך וזאת מתנה גדולה. 

משה: מצאתי בית לשתי מלאכות אהובות: הכתיבה והניגון. אני מדבר את המילים על גבי יצירות לגיטרה אחת.

נעם: הרצועה הנושאת את שם האלבום נקראת "אוֹר פֶּתַע". היא מתארת את המסע שאתה עובר בבוקר עד שאתה מתחיל ללמד. אתה מאוד מחובר לעבודת ההוראה. לפני שאתה מגיע לבית הספר אתה עובר תהליך כמעט מֵדִיטָטִיבִי של התבוננות על החיים. להתחיל ללמד מקום כזה זה דבר מעולה.

משה: עבודת ההוראה היא חלק מהמסע היצירתי שלי. אני מתאר את העולם ובתווך אני גם מלמד. הנסיעה לבית הספר והעבודה עם הילדים הם חלק מהתהליך היצירתי. העבודה איננה זמן הפוגה שקשור לפרנסה ולמה שחייבים לעשות. מהרגע שאני פוקח עיניים, נפקחות מלאכות היצירה. אגב, באלבומי הקודם "מלאכה שמורה" תיארתי את הקורה בדרך הבינעירונית. כאן חזרתי למתרחש בתוך העיר. ממש בימים אלה אני עובד יצירה שמתרחשת בתוך הבית. לא תכננתי, אך יצא שהנושאים נעים אחורה.    

נעם: אתה כותב: "לְעִתִּים בָּא אוֹר פֶּתַע וְחוֹשֵׂף מִשְׁתַּהִים לְיַד גִּנַּת הַיָּרָק וַאֲפִלּוּ מְמַלְמְלִים לְעַצְמָם". המשפט: "לְעִתִּים בָּא אוֹר פֶּתַע וְחוֹשֵׂף" נראה לי לב העניין של הקטע. מה זה האור הזה?

משה: כתבתי על שעות הבוקר המוקדמות בהן מגיעה בהירות זכה שחושפת לא רק את הדרכים הראשיות אלא גם את גינות הירק הצדדיות ואפילו את הממלמלים לעצמם. האור הזה מגלה מה שאנו בדרך כלל לא רואים בתוך השעטה של החיים.

נעם: נראה שהקטע כולו עוסק בלהאיר את המלמול של המציאות. אתה כותב : "מִישֶׁהוּ מְּדַלֵּג מֵעַל עֲרוּגַת הַצְּמָחִים, קוֹל עָלוּם מְכַוְּנוֹ אֶל מְקוֹם הַמִּפְגָּשׁ... הַמֶּרְחָק הַתָּכוּף שָׁמוּר לִמְפִיגִים יְחִידִים: חֲרִיקַת חַלּוֹן, שְׁאִיבַת מַדְחֵס, דֶּגֶל מִתְנוֹפֵף...  פּוֹעֵל נִרְגָּשׁ הִצְטָרֵף לְצֶוֶת הַסַּבָּלִים, עוֹד מְעַט יִבָּחֵן כֹּחוֹ בִּכְבֻדַּת הַבַּרְזֶל". אני חושב שהאיכות טמונה בך - אתה מצליח לראות את המציאות באור מיוחד.

משה: אני אוהב לקחת דמויות מן הישוב ולצרף להן קסם - לבנות עבורן כמעט מיתולוגיה. אני משוכנע שֶׁהַסַּבָּל הזה לא יאכזב ולא יפוטר מעבודתו. מעניין אותי לעורר תקווה. אני רוצה להתעודד.

נעם: לגבי הרצון להתעודד, כתבת ברצועה "הלחנות קודמות": "רְצוּעוֹת תַּיִל חֲבוּקוֹת זְרָדִים נֶאֱחָזוֹת בַּמִּדְרוֹן. כָּאן תָּמִיד מַשֶּׁהוּ אֵינוֹ מֵנִיחַ לַמִּדְרוֹן". מה מאפיין את המדרון הזה שמטבעו סוחב כלפי מטה?

משה: היצירה עוזרת לי לטפס על מדרונות החיים, להיאחז מידי פעם באור פתע. ידעתי שלא כדאי לסיים קטע פרוזה שעוסק בין היתר בהשראה שיש ביצירת המוזיקה, במילים: "כָּאן תָּמִיד מַשֶּׁהוּ אֵינוֹ מֵנִיחַ לַמִּדְרוֹן". אך לא יכולתי להימלט מזה וכתבתי: "מַשֶּׁהוּ אֵינוֹ מֵנִיחַ לַמִּדְרוֹן". יתכן שללא המדרון הזה היצירה הייתה דועכת.

נעם: בתוך המרחב שבו אתה חי, המדרון הוא גם קסם. המדבר יכול להיות גם מקום בודד, אך אתה מגלה בו המון חיים, צלילים וכוח. אתה לא מניח למדרון להיות מדרון.

משה: בחודשים האחרונים אני הולך בשעות אחר הצהרים אל מדבר הקרוב לבית, כמעט מידי יום. אני מצלם וכותב בפנקס . אני הולך בדרכי עפר ובדרכים סלולות, עולה ויורד. ממש מנת עידוד יומית, רוחנית.

נעם: ביצירה הנהדרת הזאת אתה כותב: "לְאַט, לְאַט הָאֶצְבָּעוֹת מוֹצְאוֹת אֶת הָרֶצֶף שֶׁהָיָה טָמוּן בַּתְּנוּעָה הַחָפְשִׁית". שורה מסקרנת.

משה : חשוב לנגן מידי פעם בחוץ. המרחב הפתוח מסייע לתנועת האצבעות והביצוע המוזיקלי מצליח להיות שוטף וללא הפסקות מציקות. הנוכחות של הטבע משיבה לניגון את הרצף שהיה טמון בתוך המסתורין של התנועה. אני ממליץ למוזיקאים לנגן במרחב הזה כדי להתגבר על קשיים ובעיות.

נעם: ברצועה "במתנה" אתה מתאר מה שקורה בכיתת הלימוד. מעבר לתיאור המרתק, יש שם ביטוי שנגע בי באופן מיוחד. תפס אותי. "הבטן הרכה של הדברים". למה אתה מתכון שאתה מדבר על בטן רכה ?

משה: המושג "בטן רכה" מתייחס למשפט שנאמר בשיעור. אחת התלמידות התייחסה לפתגם שהיה תלוי על הקיר. ההתייחסות שלה הייתה בוגרת, נבונה, צינית ומפוקחת. הרגשתי שהיא חושפת את הבטן הרכה של המסרים המהודקים כל - כך. עמדת תצפית כזאת חשובה לכל שיעור.

נעם: מה שיפה כאן זה שהדברים המלמדים מתגלים דווקא בשולי המפגש עם התלמידים ולאו דווקא בחלק המרכזי שלו.

משה: נכון, הרצועה הזאת מסתיימת בתיאור של מקרה קצר: באתי יום אחד עם מטפחת צבעונית לכיתה והבנות אמרו לי שהמטפחת מוזרה והן הציעו  להשיב אותה אל התיק או אל המוכר או לתת במתנה. היה מצחיק לראות שבעצם הן רצו אותה לעצמן. זה נוגע ללב ומלמד דבר על נפש האדם.

נעם: האינטראקציה הזאת עם הילדים נהדרת.

משה: ברצועה "במתנה" ישנו עניין נוסף שכדאי להזכירו. יום אחד נותר בקבוק ענבים ריק על השולחן ואחד הילדים: "דָּרַשׁ לְהָסִיר מִן הַשֻּׁלְחָן אֶת בַּקְבּוּק הָעֲנָבִים הָרֵיק בְּטַעֲנָה שֶׁהָיָה פַּעַם מָלֵא מִיץ מָתוֹק, עֲסִיסִי וְטָעִים." התלמיד ראה את המלא למרות שהדבר השתנה ואיבד מחיוניותו.

נעם: הילדה עם "הבטן הרכה" לקחה משהו שמרגיש מאוד מלא בעולם, כנראה משפט פנתאון כלשהו ואמרה שהוא במידה מסוימת ריק. הילד לקח משהו ריק ואמר שהוא מלא. יש כאן שתי תנועות – היכולת לקחת את הקלישאות והמובן מאליו ולהראות שמי בחר אותם יתכן ואינו מבין, ומצד שני לקחת את הדברים שאנשים זורקים ולהראות שהם מלאים. בהקשר הזה עולה לי הרעיון שמובא בגמרא על זה שצריך לנהוג כבוד בזקן ששכח תלמודו כי הוא כמו שברי הלוחות  הגנוזים בארון הברית. לא דוחים אותו אלא מכבדים את עברו העשיר.

משה: בעבודה היצירתית אנחנו משתדלים למצוא לתכנים הפנימיים, הקיימים, תוכן וצורה חדשים בעולם. המשימה היא לצאת מתוך השכחה, הבלבול או מתוך השברים ולנסח רצף חדש בעל השראה ותוכן שיכול לעודד ולסייע.

נעם: לוחות ראשונים מתוארים כדבר הכי גדול שהיה. גדול מן הלוחות השניים. היה בהם שבר מפני שהם לא יכלו להופיע במציאות. ישנו מושג ביהדות שנקרא לגנוז, האור הגנוז, או גנוז לעתיד לבוא. המושג הזה טבוע באמונה מאוד אופטימית, שהכול יצא מהמקום הגנוז שֶׁבּוֹ אל הגילוי. אתה למעשה פועל להוציא את הסוד, להאיר באור פתע את השברים הגנוזים האלה. אפשר לומר שאתה עוסק בעבודת המקובלים. 

משה: והמסע הזה שמור לחיים שלמים כשהתחלות שמצאו סיומים הן תחנות מעבר ונחמה בדרך המתמשכת.

נעם: כשקראתי את הרצועה השלישית "מחוץ לבניין" תפס אותי המשפט: "וְקוֹלוֹת הִתְעַרְבְּבוּ אֵלֶּה בְּאֵלֶּה וְחָלְפוּ מְכוֹנִיּוֹת מֵהַכְּבִישׁ הַסָּמוּךְ וְלֹא הִבְדִּילוּ בֵּין צְלִיל לִצְלִיל." ספר על זה.

משה: מדובר בהמולה אנושית שמחה שמתרחשת מסביב לאוהל שהקימה אחת המשפחות מחוץ לבניין. רעש המכוניות מהכביש בסמוך מתערבב עם הקולות האנושיים עד שלא מוצאים הבדל בין המכונות לבני האדם. השמחה הקולנית של המסיבה ההמונית מהסה קולות גסים כמו רעשי המכוניות.

נעם: אני חשבתי על אנשים רבים שפועלים בעולם ואינם שומעים את הצלילים, בעוד אתה שומע את מה שקורה מחוץ לבניין ומקשיב לדקויות. אתה כותב בהמשך: "אָהַבְתִּי אֶת הַמַּחֲזֶה הַקּוֹלָנִי, הַמָּהִיר, הַצִּבְעוֹנִי, אָהַבְתִּי אֶת הַצָּפוּי שֶׁהִתְרַחֵשׁ מִדֵּי עֶרֶב וְשֶׁאֵין לָדַעַת מָה יִתְחַדֵּשׁ בּוֹ". אולי מצד אחד, יש לך את הרצון להעמיק ולראות את הגוונים ולפעמים הקולניות טובה לך. אולי זה הפער בין המקום שאתה חי בו למקום שאתה רוצה להיות בו ?

משה: אני גם וגם - זקוק לשקט ונהנה מאוד מהקרבה לכרך העירוני. 

נעם: ברצועה "שניים צופים" אתה מדבר על הגישה שלך לכתיבה. אתה כותב: "כָּעֵת אֶפְשָׁר לְוַתֵּר עַל חֲצִי שׁוּרָה, לְזַהוֹת שֹׁרֶשׁ וּמוֹבִיל, לְהַחֲלִיף בֵּין מִשְׁפָּטִים, לְבוֹדֵד נִסִּים וּלְהָקִים מִסְּבִיבָם מִשְׁפָּחָה חֲדָשָׁה." הצירוף "שורש ומוביל" מעניין אותי. מה הכוונה לבודד ניסים ולהקים מסביבם משפחה חדשה?

משה: התלמיד מציע לעולם טקסט שירי שבתוכו מתקיים נס. לעיתים הנס הזה הוא משפט קצר אחד. נדרשת בגרות כדי לוותר על מה שעודף ואינו שייך. נדרשת בְּשֵׁלוֹת כדי לבודד את השורה הנסית ולצרף לה בוא הזמן שורות חדשות. למעשה, צריך אומץ כדי לוותר על עניינים שנאספו בעמל.

נעם: האומץ לוותר הוא עניין חשוב.

משה: כשאני עובד על הטקסטים שלי אני מוותר בשמחה על המיותר. יש בזה ברכה למרות הקושי.

נעם: ברצועה הזאת כתבת: "יֵשׁ לָנוּ שִּׁיר. הוּא אֵינוֹ מַאֲרִיךְ, הוּא מַחֲזִיק אֶת הַמַּיִם חֵרֵףְ הַצִּמָּאוֹן שֶׁהֻשְׁאַר בּוֹ, מוֹצִיא וְלוֹקֵחַ כְּחַלּוֹן, מַעֲנִיק מְנוּחָה לַדְּבָרִים הַנִּמְהָרִים, וְדוֹבֵר שֶׁל הַתְּנוּעָה הָלְאָה. רְווּי גַּעֲגוּעַ עִם תְּשׂוּמֶת לֵב שֶׁל מִדּוֹת גְּדוֹלוֹת וּמֶרְחַקִּים חֲרִישִׁיִים שֶׁל סוֹד."  יש כאן ביטויים שהם סוד.

משה: שיר מטבעו אינו חד משמעי, הוא מחזיק "גם וגם": את רוויה והצימאון, ההגעה אל היעד ואת החיפוש.

נעם: אתה מתכוון שלמרות שיש בו משהו בטוח הוא 'עדיין מחפש את הדרך?

משה: בדיוק.

נעם: לגבי  הרצועה "הקיץ החורף ויום ההולדת" שיכולה למלא לבדה שיחה שלמה, לכד אותי המשפט: "הָאַהֲבָה הַמַּחֲזִיקָה אֶת הַחַיִּים בְּיָדַיִם בְּטוּחוֹת" משפט כל כך מרגש.

משה: בני האדם כל- כך מתאמצים להעניק ליקיריהם תחושת בטחון. המאמץ הזה לקבוע עוגן של אהבה ומסירות נפש הוא דבר גדול שמאיר את העולם.

נעם: מה שאמרת עכשיו מאד נגע בי. מבחינתי, המשפט הזה לוקח אותנו למפגש נוסף.

משה: בשמחה.

נעם: היה מקסים משה. הרבה הצלחה.          

משה: תודה, מקרב לב.
 
 (דימונה, פברואר 2021 )

בתאריך 12/05/21 שודרה ברדיו bgu הרדיו של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, תוכנית אורח בהגשת משה אוחיון בעקבות צאת האלבום "אור פתע". התוכנית שודרה שוב בתאריך 18/05/21 ברדיו "ארץ הגולן" במסגרת: "סופת קול- הרצועה של אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

חודש אוקטובר 2021 ראה אור אלבום תשיעי ושמו "מְחוֹזוֹת". האלבום כולל חמש מנגינות עצמאיות לגיטרה וחמישה טקסטים שמסופרים על רקע מנגינות מלוות.

מספר משה: "ביצירה החדשה התייחסתי למנהג שלי כילד לעלות על ההר הסמוך לביתי ולתאר את הסובב, לחוויית הקריאה בספרים שהחלה במינונים קטנים ומרפרפים והתחלפה בקריאה מעמיקה בספרי שירה. כתבתי על אבי, על הדירה הצנועה בה אני חי ועל יתרון ההליכה בשטחים הפתוחים, המקיפים את העיר. באמצעות העבודה על התכנים אני נע ונד בתוך המשמעות. באמצעות הנגינה אני ממשיך ליצור בעולם שאינו שפה. השילוב בין השניים הפך בשנים האחרונות למורה שתמיד חיפשתי.  בחודש ינואר 2021 ראה אור האלבום "אוֹר פֶּתַע". באותה שנה ראה אור האלבום "מְחוֹזוֹת".  בזמן הזה המורכב ורב התהפוכות מצאתי משמעות בתוך תהליכי כתיבה והלחנה. אני שמח שהצלחתי להתקרב אל השינוי ולמצוא בו עוד חדש. תודה למוזיקאי עוזי כץ על השותפות האמיצה. תודה למשוררת מאיה הובני על ההקשבה ועל השיחות. ניתן להאזין לאלבום בעמודת "מוזיקה" באתר.

לאחר צאת האלבום "מְחוֹזוֹת" הכולל חמש מנגינות לגיטרה וחמישה טקסטים המסופרים על רקע מנגינות מלוות, התכתבו המשורר אביחי קימחי והמשורר משורר משה אוחיון בעקבות תכנים מרכזיים ביצירה. מצורפת ההתכתבות.
 
אביחי: קראתי את "שם ובמקומות נוספים". אני יכול לספר לך שבניגוד אליך בילדותי לא עלה במוחי לכתוב. לא ידעתי איך עושים זאת והכתיבה הייתה קשה לי מאד. אך לא הפסקתי לדמיין ולחלום על המראות האורבניים שניכרו בדרכי, ועל האנשים שפגשתי. הייתי סוג של גיבור וכך ניחמתי את נפשו של ילד לא מוצלח במיוחד. בדיוק כמוך אף אחד לא פיקח על כתיבתי, או על דמיוני הפורה ומחשבותיי. בכל ספריי ישנם שירים על ילדותי. ספרי הרביעי "קטמון הישנה" השכונה בה גדלתי ובה אני גם חי כעת, הוא נקודות מבט של הילד שהייתי בשפתו של איש מבוגר. בספרי השביעי שיראה אור בשנת 2022 ישנו שער בשם "קרונות של ילדות". מהיכן בא הדחף העז שלך לכתוב בילדותך? מה נשאר מהמחברת שלך ומן הפנקסים בהמשך?

משה: המחברות הראשונות נעלמו. מתברר שבימים ההם לא ייחסנו חשיבות לשימור העבר למען העתיד. למזלי מה שנותר בזיכרון הפך מועיל. מאחר ולא הפסקתי עם פנקסים, אלה שבאו בהמשך אני בהחלט שומר. לגבי הצורך שלי לכתוב כשהייתי ילד, החולות הסמוכים לעיר הקטנה, היו חלק מארץ מדברית, אינסופית שבה מתגשמים חלומות בתודעה. ראיתי בכתיבה שותף למסע. ספרתי למחברת הרכה מה שאני מרגיש. הכתיבה עזרה לי לפענח את המציאות, אפשרה לאחוז בשתי ידיים קטנות במופשט הענק. הבית שבו גדלתי היה נינוח ומלא הקשבה. הוא היה גמיש להרהורים של המתגוררים בו ולא ניסה לאלפם או להקיפם בגבולות נוקשים, ועדיין השהות על חולות הייתה הזדמנות לנוע רחוק עם המחשבות, אל עוד חדש. כבר אז הבנתי שהזמן שאימצתי במדבר, הוא בית ספר טוב. בכלל, אני חושב שתרגול האחיזה בדברים בתוך המחשבה מעודד אופטימיות. אחרי החמצות רבות אני יכול להודות, שחלק ממה שראיתי בדמיון התגשם במציאות.   
 
אביחי: לגבי "מתארים". אני יכול לספר לך שבילדותי כמעט והייתי חסר יכולת לקרוא ספרים. גם בנערותי התקשיתי, אך עשיתי מאמץ רב כי חשבתי שזה חשוב. בזכות אימי נרשמתי לספריית "בית אלישבע" שהייתה סמוכה לביתי. פעם הביא לי אבי ספר קריאה של אוריאל אופק ששמו היה "איפה טמונות התמונות" הספר היה יפה אלא שלא הבנתי אז מה ההבדל בין טמונות לתמונות. אבי קרא הרבה ספרי בילוש והעריץ את אגתה כריסטי. לגבי בחירתך לכתוב על הסיפור המשפחתי, אני לא ידעתי שניתן לכתוב על הסיפור המשפחתי ולא חשבתי שמשפחה היא נושא לסיפור. גם לא חשבתי שהשכונה הצבעונית שבה גדלתי ראויה לסיפור. לדברים האלה הגעתי כשהגעתי לשירה כשהייתי בן ארבעים ושבע. לא היה לי שום כישרון מוסיקלי. אימי רשמה אותי לחוג חלילית שהיה מסובסד. אהבתי מאד את הכלי עצמו והשתדלתי לתרגל וללמוד תווים (בקושי רב) והצלחתי לנגן מספר קטן של ניגונים פשוטים, אך לא יותר מכך. ספר לי על העיסוק המוזיקלי שלך. מעניין ממי ירשת את הכישרון המוסיקלי ואת אהבתך למוסיקה?

משה: הימים בבתי הספר היו מלאים מטלות חובה שגרתיות. ככל שחלפו השנים ועמדתי על דעתי באו הכתיבה והנגינה בגיטרה. בשלבים ראשונים למדתי מוזיקה בקונסרבטוריון העירוני, אך החזרה המעמיקה, המשמעותית אל הגיטרה התרחשה לאחר צאת ספרי השני "ארבעים על האדמה" שראה אור בשנת 2010. הרגשתי שהמילים אינן מספיקות כדי לצנן את סערות הנפש. הייתי זקוק לשקדנות נוספת, לתנועה, למרחב רענן של חיפוש וסקרנות. הניסיון המוזיקלי, הוותיק היה בחירה טבעית לגדול בתוכו. הבגרות הרוחנית שנצברה עזרה לי לאתר מנגינות שהיו חבויות בי. מאז ראו אור תשעה אלבומים, ששבעה מהם הפקתי בעצמי. אלבומי החמישי ששמו "הקלות" וראה אור בשנת 2015 היה נקודת מפנה. היו בו עשרה קטעים לגיטרה שעליהם הקראתי שירה. המודל הזה הופיע במרבית האלבומים שהפקתי אחריו. נעזרתי בכוח הגדול של תרגול מחוץ לבית. המשימה הפכה קלה יותר כשהאוויר היה נקי, האופק גלוי והנשימות עמוקות. לגבי הייחוס המשפחתי. נאמר לי שסבי אברהם שאותו לא הכרתי ניגן נהדר בעוּד. נראה לי שלנגן כמותו יהיה הישג.
  
אביחי: לגבי הרצועה "יום חופש", אביך רכב על אופניים לעבודה. לאבי לא היה רֶכֶב וגם לא רישיון נהיגה. אביך הוא דמות מרכזית בחייך, כמו אצלי. נדמה שהוא עשה רבות לרצות אותך ואני משער שהוא אוהב אותך מאד. נדמה שאביך הוא איש פתוח ולבבי. אבי היה שתקן ומופנם. אביך נדרש לשעות עבודה רבות ושוחקות כדי לפרנס את המשפחה, איך זה השפיע עליך ? זכית לשאול את אביך שתי שאלות מהותיות, אני מקנא בך.

משה: אבי יצא כל בוקר לעבודה. כמעט ולא לקח ימי חופש. אני ושתי אחיותיי הקטנות לא ידענו הרבה על המאמצים הרבים שנדרשו ממנו על מנת לקיים את המשפחה. כשהגיע הביתה הוא היה נינוח ושליו, בחר להפריד בין הנוקשות שבה פעל מחוץ לבית לבין הגמישות שהשרה במרחב הפנימי. לא ידענו איך הרגיש בעבודה מפני שהוא לא שיתף, אך בהחלט חשנו איך הוא מרגיש בבית. בתוך הלוך הרוח הזה, בנוסף לכריזמה האדירה של הָאֵם יכולתי להמשיך עם ההתבוננות החופשית והמתמשכת שלי בעולם. יתכן שזה מסביר את הבחירה שלי להיות גם שכיר וגם עצמאי. אני שמח שהצלחתי להימלט מין ההסללה של בני עיירות הפיתוח לעבודה במפעלי הטקסטיל והברום. המוזיקאי עוזי כץ שבאולפנו אני מקליט את האלבומים אמר לי שאני "מפעל". אז כנראה לא התרחקתי כל - כך. בשנים האחרונות אני מדבר עם אבי יותר. גם הוא וגם אני - עתותינו בידינו. הארכת ימים היא הזדמנות נהדרת לשאול שאלות מהותיות. אגב, תשובותיו נותרו קצרות וממוקדות ואני כשהייתי, נדרש תמיד לפרשנות.
 
אביחי: לגבי "רעיון המחסה", אני יכול לספר לך שביתנו שונה לחלוטין. מדוע אתה רואה בבית שלך מחסה, הרי מחסה הוא דבר זמני. אתה רואה את הבית שלך כיצור חי, כישות בפני עצמה ויש בזה מן הזרות לטעמי. בחרת בית קטן עם שני חדרים. מדוע? נדמה שהוא גם חונק אותך ואתה חייב לצאת ממנו. נדמה שאתה מעדיף בבית הזה את השעות המאוחרות ואת הזמן שלפני השינה בו אתה מוצף מחשבות. לגבי ההתעוררות בביתך, יש שהיא  נעימה לך ויש שהיא דורשת ממך לצאת לדרך.

משה: לא התעסקתי במושג בית במשך שנים רבות ולכן רעיון המחסה נותר לא פטור. אולי זה מסביר את העובדה שעדיין לא רכשתי בית. ראיתי בקירות מגן הכרחי שמאפשר ליחיד להתעסק בנושאים הכרחיים יותר. לא היה אכפת לי שהבטון אינו בבעלותי. לא רציתי לקחת משכנתאות ולהתחייב לתשלומים קבועים ומטפסים שנקבעים על ידי נרטיב פיננסי שאין לי בו מושג קלוש. יהיה מפריז לומר שהבית שבו אני מתגורר חונק אותי. הוא די נוח. כוחו של בית נמדד גם באופן שהוא מאפשר לדיירים לברוח ממנו בקלות. הנאה רבה טמונה ביציאה מהפנים אל החוץ ובחזרה מן החוץ אל הפנים. בשנים האחרונות מצאתי את עצמי יותר בבית. עושה רושם שהתבגרתי וגילתי עוד יתרונות בתוך הנרטיב של ההתכנסות. כשהבנתי שאני רוצה להשתמש בכסף שנצבר כדי לקנות זמן, החלטתי לפעול בתחבולות כדי להקיף את הנתון שאין לשנותו בתועלת רוחנית. בכל פעם שהסתמנה בחלל מגבלה מצאתי לה תחליף במלאכות שעניינו אותי ואותן אני מסוגל לנווט. כל בית הוא דינמי, כל בית הוא בעל תהפוכות, גם הבתים המשוכללים. אני מאוד שמח לקרוא שביתך מאוד נוח. זאת התחלה נהדרת תמיד.
 
 
אביחי: לגבי הרצועה הסוגרת את האלבום ששמה "של המחשבה". אני מרגיש שהטקסט אניגמטי. חשתי שאתה מסתיר סוד. חשתי שאתה מתרחק מאנשים ומנסה בכל הכוח להתחבר כתחליף, לטבע המדברי, החולי. אתה צופה בו גם מגבוה, מחפש רמזים ותשובות לשאלות הידועות רק לך, ואולי אינך שואל דבר. כפי שהטבע מסתיר פניו ממך, כך אתה מסתיר פניך מאיתנו. הטבע בתוכו אתה הולך הוא סוד, ואתה ההולך בו הוא סוד בעצמך וזו הדיאלקטיקה שבניכם. גם לי טובה התנועה ברחובות ירושלים שלי, כמו לך ההולך על החול. שנינו שואבים השראה מההליכה. ברור לי שבמקום בו אתה הולך אתה חש שאין לו גבולות. מה הדבר הזה מעניק לך?

משה: לעיתים אני מתנתק מבני האדם וסר אל הטבע. כשאני חוזר אני מאוד שמח לחלוק תובנות. אני אוהב אנשים, למעשה המפגש איתם הוא מטרת העל שלי. ההתנתקות היא רק שלב בתהליך. הטקסטים הם תוצר של הרבה הליכות, בזמנים שונים, בעונות שונות. כשמגיעה העבודה על המחשב, אני מחבר בין מראות רחוקים ויוצר מכנים משותפים, גם אם מורכבים. הדיפת מעקשים ומכשולים בתודעה היא אתגר גדול. הַצְּפִיָּה מגבוהה אינה עודפת. אני מרבה להסתכל באדמה מקרוב, תוך כדי הליכה. הקורה על העפר מרתק אותי. כשהייתי ילד הייתי בועט באבנים והופך אותן כדי לראות מה מסתתר. היום אני לא בועט. הבנתי שאין צורך להדוף בדבר כדי להבינו. האלבום: "מחוזות" נפתח במילים "בְּיַלְדוּתִי הָיִיתִי עוֹלֶה עַל הָהָר הַסָּמוּךְ לְבֵיתִי" ומסתיים במילים: "הַמֶּרְחָק בֵּין  שׁוּלֵי הַכְּבִישׁ לְבֵין פַּסֵי הָרַכֶּבֶת הוּא תָּמִיד חִידָה". מה שאינו מוגדר, ונדמה שאינו שייך או נותר מן החלוקה של הדברים ההכרחיים, מעניין אותי. הכנות ומרחבי הטבע תמיד עוזרים.

בחודש ספטמבר 2022 ראה אור אלבום עשירי "סמוכים"

מספר משה אוחיון: "עם המילים אני שרוי מרבית הזמן. את המנגינות אני מלחין מתוך אהבה לשינוי. בדרך כלל המילים עצמאיות ואין להן צורך במוזיקה. המנגינות מספרות בשפתן. ברגעים שמנגינות מצטרפות למילים מתקיימת נסיגה הדדית. הדיבור מתרווח ומתעדן והצלילים נמהלים בציפייה רוגעת.

תהליך ההתכנסות אל התוצר הסופי באלבום "סמוכים" היה גדוש חוויות. הרבה מזה קשור לבחירה לנגן בטבע. בחרתי באגם ירוחם שהיה בסיס הָאֵם של הפרויקט, בפארק נחל באר – שבע ובאגם העיר דימונה. זמן הניגון לצד המים היה זמן של האזנה, תרגול וחיפוש. מצאתי את העוטף נדיב ומלא מנגינות.

ניגנתי קרוב למים. באגם ירוחם פעלו המקומיים מקרוב ומרחוק בחן המוכר. בפארק נחל באר – שבע, שגרת החיים העירוניים עטפה את האגם, אך לא טלטלה את החוויה הרגישה של הניגון. אגם דימונה כהרגלו הקשיב בנחת. הלכתי אליו לקראת ערב כדי לתרגל ולבצע השלמות.

באלבום "סְמוּכִים" אני מקריא חמישה טקסטים על רקע של חמש מנגינות מלוות. את הרצועות הללו כתבתי במהלך השנה החולפת ואחר כך צירפתי אותן לְאַמַּת המים המוזיקלית. התייחסתי לתובנות מתוך מסעות הכתיבה והניגון. השתדלתי ככל יכולתי. נהניתי. תודה מקרב לב לעוזי כץ מאולפני ComboMusic אשר מלווה אותי בשנים האחרונות. תהנו."

מצורפות תגובות נבחרות לאלבום "סמוכים":  

משה יקר, מאד מרגשת אותי היצירה שלך והחוויות העדינות העמוקות שאתה משתף מתוך המסע היצירתי והאישי שלך. תודה שאתה יוצר תנועות קסומות בעולם בתדרים כל- כך עדינים. אני מאמין גדול בעוצמתם ובהשפעתם על החיים. (נעם וולק)  
 
האזנתי לאלבום "סמוכים" ונפשי שתתה, לא רוותה וביקשה עוד. אתה איש עקשן ואולי כך הם אנשי המדבר, ללא העקשנות לא ישרדו. בעודי מאזין למוזיקה ומקשיב למילים, ראיתי אותך בעיניי רוחי יושב בבית קפה מדברי אליו מתנקזים רחוקים וקרובים, נשים וגברים והם הקהל שבא לכבודך ולכבודם. אתה נבוך אך נעתר, פורט על הגיטרה ומספר את עולמך הנשקף באגם, במישור ובהר. אתה מספר מהפנט בעברית יפה, קול רדיופוני ונגן וירטואוזי. אצבעותיך פרטו על הרוחות שבי ועל מחשבותיי. דע שאין לנו, לך ולי, יצירה שלא שואבת מילדותינו במישרין בעקיפין. תודה שלך משה על שעה מרחפת של עונג שתהדהד זמן רב. ( אביחי קימחי )
 
משה אוחיון מצייר בעזרת פרוזה ושירה את פילוסופית חייו. הפשטות של הפרוזה והתחכום של השירה משחקים זה עם זה בתוך יופי הרך של הצלילים שהוא מלחין ומבצע. כדי להילכד בקסם יצירתו אני ממליץ להקשיב לאלבום ברצף מספר פעמים. ( דויד ברבי )

"סמוכים" הוא אלבומו העשירי של המשורר והמוזיקאי משה אוחיון. את משה פגשתי לראשונה לפני כשבע עשרה שנים בדימונה, בחצר של בית הספר בו למדה גלי שלי בתוכנית למחוננים. משה היה המורה לכתיבה יצירתית של גלי והיה לדמות מעוררת השראה עבורה. בשיעוריו של משה החלה גלי לבטא את עצמה בשירה, וכלי היצירה הזה הפך לביטוי המשמעותי ביותר שלה כיוצרת. כאשר לפני מספר שנים משה הגיע למופע ההשקה של אלבום הביכורים של גלי, הייתה לנוכחותו שם משמעות רבה. 
משה אוחיון כותב בדימונה ובסביבתה. התרשמותי מיכולתו המיוחדת להפוך רגעים שגרתיים ומראות יום יומיים, לשירה הפורשת כנפיה ומגביהה עוף – עזה. כמו צַיָּר הנאמן לנוף הפרוש לפני הבד, שירתו של משה מציירת עבורי: קו אחר קו, סימן אחר סימן, ציור.
הפרטים הקטנים מקבלים את מקומם בזה אחר זה עד התמונה המלאה, ובסופו של שיר – אני מרים את המבט מהבד והמציאות נפרשת לפניי, בדיוק כפי שמשה הבטיח לי אותה.

אני תופס משוררים כאומנים המתמחים במלאכת הזיקוק: שורות קצרות, מעטות, טומנות בחובן עולם עשיר ורחב, המצטמצם אל המעט, משאיר אין סוף מקום לדמיון, ולא פחות מכך סימני שאלה לא פתורים, אודות פשרן של המילים וכוונותיו הסמויות של היוצר.

שירתו של משה – ייחודית בעיניי, ואני מבסס את ההנחה הזו על שני מסדים שהם חלק מייחודיותו של משה כאדם, עוד לפני היותו יוצר. 

הראשון: משה הוא אדם אמיץ, שאינו נרתע גם מתשלום כבד הנדרש ממנו ברצותו להקפיד על אמונותיו, דעותיו וערכיו. לא רבים כמוהו וחבל שכך: ההיסטוריה לימדה אותנו כי אלה האנשים שהיינו רוצים לראות בינינו. בשנים האחרונות, מול שטף הכפייה, השיסוי והלהם, ראיתי אותו כצוק שקט ועניו הניצב במקומו, סופג בנשיכת שפתיים את מכות הסופה הגועשת, אך לא זז מאחיזתו, בטוח בדרכו, ויודע כי כל עוד יתמיד בעמדו, דבר לא יוכל לו. וכך היה.

השני: משה הוא בן המדבר. הוא אוהב אותו, הוא חי בתוכו, ובשל כך גם מבין אותו. הוא מוצא בו עושר רב. במקום בו עוברי אורח יראו חולות נודדים ושממה ויבקשו להמשיך בדרכם, הוא יראה את בעלי החיים שאינם מסתתרים אך אינם מבקשים כי יבחינו בהם, את אגלי הטל המסמנים נקודות בחול, את עקבות הלילה שליטף את הבניינים הלבנים, את הצלילים הדקים הבוקעים מתנועת המים באגם הקטן, והוא יהפוך אותם לשירה, שירה שמחויבת למשה בלבד, לא לציפיותיו של קהל אלמוני, לא לחקירתם של מבקרים, אפילו לא לאותו זיקוק מוחלט השמור למשוררים.
שירתו נעימה כרוח אחר הצהרים במדבר, מלוטשת כגרגרי החול הזהובים, וזקופה כגבו של משה, האוסף את שירתו במרחבים המדבריים שאין סוף להם, מבלי לכוף את גופו." ( חמי צמח)
 
 משה, האזנתי בהנאה רבה לאלבום שלך. יש ברכה במילים המתלוות למוסיקה, בתנועה זורמת ורבת ניואנסים עם מגע סיפורי-תיאורי. אהבתי את הלחנים העדינים, את הקריאה היפה והרהוטה שלך, את הפריטה הרגישה וההמחשה המוסיקלית למראות שהאדם והטבע שלובים בהם. כל אלה מובילים למחוזות שונים של נדידה וגעגוע אכן, כדבריך, "ישנם מכאובים שרק הכתיבה מנצחת". תודה על חווית ההאזנה! שיהיה בהצלחה (יערה בן דויד)

"האזנתי לכמה אלבומים שלך, כמובן גם קראתי על מנת לא לאבד את הקשב לטקסט המילולי. אני מוצא את הצירוף מאד מרשים ואני מדגיש את המלה "צירוף" במובן שהרגשתי שֶׁמָּצָאתָ חיבור בזמן להשמעת ההקראה באופן שמאד הרשים אותי. האופן שהטקסטים מונחים, כמו "רקומים" מעל המוסיקה יצר לתחושתי ייצוג משכנע ואותנטי למקום של הביטוי המוסיקלי/צלילי מול המילולי/מושגי בתודעה. בצד המוסיקלי בפני עצמו התרשמתי מהחיונית הריתמית ומהמודאליות היפה. אהיה סקרן לראות איך המארג טקסט/מוסיקה ממשיך להתפתח אצלך. זו סוגייה מעניינת ופתוחה למרחבים גדולים. עלתה בי מחשבה שהיא ש"סיבוב בורג" נוסף - סליחה על הדימוי - ואולי מתבקש, הוא ה"הגעה" לשירה בזמר. זאת אומרת שהטקסטים יהיו שירים והמוסיקה/גיטרה תצטרף ותהפוך לבת זוג לשירה שבזמר. מצד אחד אין דבר "שגרתי" כביכול יותר מזה לעומת הייחוד של הקראה שלך של קטעי פרוזה שיריים עם מוסיקה המנוגנת בו זמנית. מצד שני אני מרגיש שהמהלך הכפול הזה הן של המילה והן של הצליל יכול למצות באופן ייחודי לך את הביטוי האישי, המלא אהבת העולם והאדם המשתקף בעבודתך. ברכות חמות" ( נגן הגיטרה, פרופסור ראובן סרוסי )
 

בעקבות צאת האלבום "סמוכים" מצורפת שיחה שנערכה בין המשורר משה אוחיון לספרנית והמידענית הראשית של רשת הספריות העירוניות בבאר – שבע, הסופרת אילנית יהודה.  

אילנית: חשבתי לקרוא לשיחה שלנו "תדר משלו - אלבום עשירי למשה אוחיון." על משקל  "חדר משלה" מאת וירג'יניה וולף, שהוא אחד הספרים החשובים בהיסטוריה של המחשבה הפמיניסטית שבו היא טוענת דבר מאוד בסיסי בסוגייה המורכבת של נשים יוצרות. היא טוענת שכדי שאישה תוכל ליצור היא צריכה חדר, מרחב משלה, מקום משלה. ברגע שאין לאדם מקום משלו אין לו ממד פיסי שיכול לאפשר לו פנאי לממד הרוחני. אצלך זה לא חדר, אצלך זה אגם ירוחם, שהוא מקום שאתה יוצא אליו כדי להתחבר לתדר שמאפשר לך ליצור ולהתמיד אתו.

משה: אפשר להוסיף לאגם ירוחם, את החולות הסמוכים לבית, ההר הקרוב, הוואדי, או בפרויקט הנוכחי, פארק נחל באר - שבע ואגם דימונה שהיו מקומות משלימים, בהם תרגלתי מנגינות חדשות עם הגיטרה.

אילנית: בהחלט, אגם ירוחם הינו מקרה מייצג. מדובר באלבום עשירי. עברת כברת דרך. מעניין אותי לשאול על ההרגשה, איך אתה מרגיש כעת עם תום הפרויקט ?  

משה: זאת הרגשה טובה של אחיזה בהישג, של רווחה רוחנית, כמובן עם כל הקשיים בדרך החבוטה שאומנות צריכה לעשות כדי להגיע לציבור הרחב בימינו.  

אילנית: יש תחושת סיפוק ?

משה: בהחלט. אני מגשים את החלום, עושה מה שאני מאמין. מוליך רעיונות אל מעשים. אני מודע לחסד הגדול שהעולם עושה איתי, ששלח אלי את המדבר, ששלח אלי את המוזיקאי עוזי כץ שמקליט אותי מידי שנה.     

אילנית: האלבום שלך מצריך מאמץ כדי לקפוץ אל התדר שלך. אין בו שום התחנפות. אתה מביא חוויה אותנטית שמי שרוצה מוזמן לבוא אליה. האם אתה מתכוון להמשיך עם אותו תדר או אומר לעצמך, עשיתי מה שעשיתי וכעת אני מחשב מסלול מחדש?

משה : אני פועל על המסלול הזה לגמרי. אני כבר חושב על הפרויקט הבא עם צפייה דרוכה לאופי התנועה שלו בתוך העולם.

אילנית: מה היית אומר שמייחד ומאפיין את היצירה הזאת, העשירית, מהפרויקטים הקודמים? האם ישנו משהו אחר, שונה שקרה בסמוכים? 
 
משה: זה ילד חדש באותה משפחה.

אילנית: זאת אותה גנטיקה.

משה: בדיוק. באלבום הזה אני לא מתרחק ממה שאני אמור לעשות.

אילנית: זאת נאמנות לאמת העצמית, הפנימית שלך?

משה: ממש. במחשבה נוספת,  יש באלבום הזה מפנה שכדאי להזכיר. בשנים האחרונות בכל תהליך הכנה של אלבום, צץ נושא ראשון שאיתו אני מתחיל את העבודה. מן גרעין מובחן, מגובש שאני מעבה ומרחיב לאט, צופה בו, מגיע לבקרו בנחת, ללא תלות בלוח זמנים. לאחר זמן מה נאספים סביבו נושאים חדשים שהופכים לשירים חדשים. יוצא לא אחת שהנושא הראשון שהצמיח את המשפחה נשמט החוצה ולא נכנס אל הפרויקט. באלבום "סמוכים", לשמחתי קרה דבר אחר והנושא שהתחיל את המסע נכנס לבסוף אל הנוסח הסופי. מדובר ברצועה השמינית שנקראת "שגור". אני ממש גאה ברצועה הזאת שהצליחה להערים על כולם ולא להסתפק במשימה הנאצלת של להצמיח צאצאים.

אילנית: נהדר. גם באלבום "סמוכים" וגם באלבומים קודמים ישנו ליווי של גיטרה ומילים שפועלות בתוכו. מעניין אותי, מה בא לפני מה ? מה מלווה את מה? האם המנגינה מובילה את המילים או המילים מובילות את המנגינה ?      
משה: השתדלתי ברצועה הרביעית שנקראת "למצוא חדש" לספר בקצרה על תהליך העבודה. באביב אני מנגן מחוץ לבית, בחורף אני כותב, בקיץ מקליט ובסתיו מצפה לרעיונות המתמהמהים. אני יכול להוסיף שעבודת ההלחנה מתרחשת במקביל לכתיבת המילים. ישנן רצועות מוזיקליות שהופכות לעצמאיות והן יהיו רק מוזיקה, וישנן כאלה שתפקידן לסייע למילים. המוזיקה והמילים נוצרים בשני יקומים מקבילים. במילים אחרות, אני כותב מה שאני רוצה ומנגן מה שבא לי ואחר כך בודק מה מזה יכול להתעלות לדבר שהופך לאחד מתוך שניים. הרגע הניסי של החיבור מרתק אותי.

אילנית: זה מאוד מאתגר לחיות עם המשיקים האלה.

משה: אני רוצה בפרויקט הבא לשכלל את הברית הזאת ולהעמיק איתה.

אילנית: אתה מקפיד לנגן מחוץ לבית, בטבע, בסמוך למים. מדוע ?

משה: הטבע עוזר לי לאתר מנגינות חבויות. בבית קל לי עם המילים ומאוד קשה לי עם מנגינות. אני חייב את החוץ כדי להתקרב אל  הצלילים הנסתרים שבתוכי. משהו נסתר בטבע, משהו נסתר בתוכי ורגעי בריאה מחברים ביניהם.

אילנית: בטבע חי הגורם המשחרר שלך. מה שנמצא מעבר. זה מזכיר חוויה חסידית. דומה לאותם מאמינים שיודעים שאפשר להתפלל לא רק בבית המדרש אלא גם ביערות, בשדות ולהתחבר למשהו גדול יותר. בהקשר הזה של  התבודדות בתוך הטבע, חווית הניקון שהוא מעניק ואיתור של השגות יקרות ערך. כתבת ברצועה השישית באלבום:" בָּאֲגַם יְרוּחָם צִפּוֹרִים מַכִּירוֹת הֵיטֵב אֶת אוֹצָר הַתָּמִיד שֶׁל הַזְּמַן, עוֹמְדוֹת עַל הַסַּף, שָׁרוֹת בֶּחָפְשִׁיּוֹת וְטוֹעֲמוֹת מִן הַלֶּחֶם" אשמח אם  תרחיב על הלמידה מן הציפורים וההזדהות שהיא טומנת בתוכה. 

משה: הציפורים באגם למדו אותי שהליכה על הסף, הרחק מין המקום הבטוח, הברור יכולה להיות שלווה למדי ומועילה, ושטוב לאדם שיתבטא בחופשיות, ללא מורא ויגמע את החלק שלו בעולם - יטעם ממנו, שהרי אין צורך לכבוש את העולם כולו. אוצר התמיד הוא אוצר שיש בו תועלת והוא מסייע למוצאיו. אני מודה לציפורים באגם על הגילוי הזה, אגב חלקן ציפורים נודדות ואם תלכי לשם כעת קרוב לוודאי שהן כבר מזמרות במקום אחר.

אילנית: מה נותן לך את הכוח להתעקש על דרך משלך? אתה הרי לא עושה משהו חד פעמי, מדובר בדרך חיים שלמה. אתה גם לא מונע משיקולים של פופולאריות. כתבת ברצועה הפותחת את האלבום "כְּכָל שֶׁהָעוֹלָם מַקְצִין וּמַרְעִישׁ, אֲנִי נִדְרָשׁ לְהִשְׁתַּדְלוּת כְּדֵי לָשׁוּב אֶל הַתֶּדֶר שֶׁאוֹתוֹ אֲנִי מְחַפֵּשׂ". אני חייבת להודות שאני צופה בך בפליאה.

משה: התחושה שאין לי חלופות. אני לא מכיר אופציה אחרת.

אילנית: אתה לא מתלבט בין מספר דרכים אפשריות.

משה: בדיוק. זאת הדרך שבה אני בוחר. ואולי בגלל שאני בוחר בה כל הזמן, הסיכוי שלה להיות הדרך הנכונה גדול. אגב, הדרך אינה קלה, אך היא מעניקה סיכוי. ברצועה העשירית, הסוגרת של האלבום כתבתי:" אַחַת לִתְקוּפָה מַבְלִיחָה בְּתוֹךְ "מוֹרֶשֶׁת הַדְּרָכִים הַמִּתְמַשְּׁכוֹת", דֶּרֶךְ מְהִירָה אֶל הַיַּעַד וּמְקַצֶּרֶת אֶת הַמַּעֲבָר מֵהַפְּעֻלָּה
אֶל הָאָמָּנוּת". הנתיב הזה המקצר את המעבר ומהחיים אל היצירה מוסיף משמעות ומעניק כוח.

אילנית: אני מרגישה שהדרך הזאת לא מובילה אותך לסגפנות. אני מדייקת ?

משה: בהחלט. אני לא סגפן. אני אוכל טוב, מתלבש טוב, אני קונה דברים. אני מעריך גם את היופי של דברים שמחירם יקר. לצורך הדוגמא בית מפואר הוא דבר נהדר אך לא אחרוג מילימטר מן הדרך שלי כדי להשיג אותו.  

אילנית: אתה כותב ברצועה הרביעית: "אֵינֶנִּי מִתְעַכֵּב עַל מָה שֶׁהִשַּׂגְתִּי בְּעָבָר. הַסִּכּוּי לִמְצֹא חָדָשׁ בְּכָל רֶגַע, הוֹפֵךְ אֶת הַהֹוֶה לִמְסַקְרֵן וּמַפְתִּיעַ." מי  הוא החדש הזה ?"

משה: אני יוצא מנקודת הנחה שהעולם מעניין. אני יודע שבכל רגע עשוי לצוץ מהלך חדש, רענן שנושא עימו מסר שיכול לעזור לי ושאשמח להעבירו לאחרים. משמעות נסתרת היא מניע יקר. את המניע הזה אני מחפש.

אילנית: מה לפי דעתך הערך המוסף שהמאזין מקבל כאשר הוא מפנה את עצמו מעצמו כדי להקשיב לך?

משה: שאלה נהדרת. בא לי להגיד שאני עושה מה שאני מאמין ומרגע שהגיע תוצר סופי כבר לא אכפת לי. אך זאת תהיה תשובה חמקנית. שווה להתאמץ כדי להשיב לך. האומנות שלי קשורה למקום בו אני חי ואני שמח שבני מקום נוספים לומדים על המקום הזה מתוך יצירה אומנותית, שמטבעה חושפת את סגולותיו הרוחניות. הם נפגשים עם המוכר ועם יתרונות שמצאתי עבורם בעזרת הכוח של השפה והגיטרה וזה כיף גדול. אני חושב שהאלבומים שלי מעודדים תקווה, נחת והשלמה עם הקיים ומכוונים לחיים ממקום שהלב חפץ, למרות הקשיים כולם.

אילנית: אני חושבת שבימנו נכנסת ובאה בצעדי ענק תפיסה שעיקרה לא לשעבד את הזמן רק להכרחי. לדוגמא, יש המוכנים לוותר על חלק מהכנסתם כדי לפנות זמן לעשייה של דברים שהם אוהבים.

משה: "הָאַהֲבָה הִיא בַּיִת שֶׁחַלּוֹנוֹתָיו פְּנוּיִים."

אילנית: אכן. תודה מיוחדת משה על שיחה מרגשת ומיוחדת. אני מאחלת לך הצלחה. זה שאתה מכוון לתדר שלך ומחובר אליו זאת כבר הצלחה גדולה.

משה: תודה, אילנית יקרה.
                                                   ( באר שבע , נובמבר 2022)

בתאריך 16/12/22 התארח משה אוחיון בתוכנית "מאחורי הצלילים" בגלי צה"ל. הוא שוחח עם ליאור פרידמן על עבודתו היצירתית בשנים האחרונות. בדברי הפתיחה אמר ליאור פרידמן : האורח שלנו הוא המשורר ונגן הגיטרה משה אוחיון. בשילוב שנדיר למצוא כמותו יוצר משה שירים או יצירות שבהן הוא קורא טקסטים משלו על רקע קטעי מוזיקה לגיטרה שאותם הוא כותב ומנגן". במהלך התוכנית שודרו יצירות מאלבומים שונים ומשה וליאור שוחחו בפתיחות רבה על החיים בנגב ועל הבחירה להתמסר לכתיבה ולהלחנה"

בתאריך 20/03/23 הודיעה האוניברסיטה העברית בירושלים על זכייתו של משה אוחיון בפרס דוליצקי לשירה לשנת תשפ"ד:
 
ברכות חמות למשה אוחיון, הזוכה בפרס דוליצקי לשנה זו! משה ילמד סדנת שירה בתוכנית לכתיבה יוצרת בשנה הבאה. מנימוקי השופטים (ד״ר תמר הס, פרופ׳ אריאל הירשפלד, פרופ׳ גור זק, פרופ׳ יואב רינון ופרופ׳ דרור בורשטיין) "שיריו של משה אוחיון הם קול חם, קשוב, רגיש, שבא מהנגב. הוא כותב בעברית עשירה, בהירה, חגיגית ומוזיקלית ושירתו צומחת מן היומיומי. באחד ממרכזי שירתו עומדת דמותו של המשורר-המורה, המלמד תלמידי בית ספר בפריפריה לכתוב ולקרוא, מנגן להם בגיטרה, רוקם את עבודת השירה במקום שבו היא הכי נחוצה, הרחק מהמרכז המבוסס של הספרות המוכרת.
אלו שירים שבמרכז רבים מהם הזולת: התלמידים וכתיבתם. כמה יוצא דופן הוא משורר המתעניין במשוררים ובשירים של זולתו לא פחות מאשר בכתיבתו-שלו ובמצבו-שלו. אוחיון לא רק כותב על שירי תלמידיו, אלא ערך עשרות פרסומי שירה של תלמידים אלה.
לצד שירי בית הספר מציירים השירים נופי מדבר, מדימונה לאגם ירוחם. המשורר-המורה הופך מולם לתלמיד של הנגב, קשוב למרחב ולאור.
על שליחותו השירית והחברתית הרגישה והמרשימה בחרנו פה אחד להעניק למשה אוחיון את פרס דוליצקי לשירה".
 
בתאריכים 1-3 בחודש יוני  2023  השתתף משה אוחיון בפסטיבל השירה ה -26 במטולה. מספר משה: "בסוף השבוע האחרון השתתפתי בפסטיבל השירה ה- 26 במטולה. לקחתי חלק בשלושה מושבים. הראשון עסק בגבול שבין שירה לפרוזה, השני בבחירה לומר משהו בתוך ז'אנר הפואמה והשלישי היה מחווה עטורת רגשות למשורר רוני סומק. יצא שהצלחתי להכניס את הגיטרה למשוואות השירה. אני כותב על זה כעת, מנסה להבין את הבחירה לנוע בין שתי אומנויות -  לומר משהו על העולם ואחר כך לומר עליו שוב באמצעות האצבעות, בשפה אחרת. היה טוב לשוחח עם המשתתפים ולראות כמה נדיבה השפה לרצון של היחיד להיות מה שחלם להיות ולספר על זה לאחרים. סוגת הפסטיבל היא אתגר למארגנים. הצלחתו היא תמיד הישג גדול. כוחם של פסטיבלים הוא במתרחש בין האירועים: בנסיעה, בהמתנה, בישיבה בלובי המלון, בבתי הקפה, בהליכה ברחובות המועצה, בבחירה לטייל כמה שעות באזור. לא אחת מה שתוכנן בעמל רב הינו תוספת יקרה. בפסטיבלים ספרותיים ניתן לחשוב שהעם אוהב את הספרות ואז חולפים שלושה ימים ובא החמסין וקוצר הרוח. שנזכה להרבות שירה. בריאות לכולם."

בשנת הלימודים תשפ"ג ראו אור ארבעה ספרים המכילים שירי תלמידים. מספר מנחה הסדנאות משה אוחיון: "השנה ראו אור ארבעה ספרים המכילים יצירות תלמידים. בית ספר יובלים, באר - שבע "צוּף הַשִּׂמְחָה שֶׁל הָעוֹלָם", בית הספר רכסים, באר - שבע "לְכָל חַלּוֹן יֵשׁ זְרִיחָה", בית ספר עמית, מיתר "הַהַרְפַּתְקָה הֲכִי גְּדוֹלָה" בית ספר מענית, באר - שבע "כְּשֶׁאוֹהֲבִים תָּמִיד קוֹרֶה מַשֶּׁהוּ".

זאת הייתה שנה עתירת קשיים עם חומות שלא היכרנו. לא דלגנו מעליהן כאיילות, אלא כבני אדם. לבני אדם דילוג איטי, פרומיל מן הקצוות וכשהם צופים לאחור הם מזהים את ההתפתלות ואת ההתקדמות. לא ויתרנו על ריבוי הגוונים ועל אחיזה ברף ההשראה המוכר. התלמידים עשו זאת שוב, תיארו בכישרון את חייהם והצליחו להביאם אל סקרנות הקוראים.

תענוג מיוחד מצוי בחתימה של תהליכים איטיים. הפער בין הקריאות, העריכות, העיצובים, ההדפסות, לבין התוצר המודפס, גדול. לתהליכים הללו נעילה מאלחשת שנועדה להשכיח חלק מן המורכבות, כדי שישוב הרצון לצאת לדרך כאילו בפעם הראשונה.

הכתיבה מדברת אחרת על העולם. כשהעולם עמוס בתכנים כלואים, סגורים, מנמיכים, חסומים, נמהרים, הדיבור הזה מועיל. הכתיבה מציעה את העדין, היפה, הטהור, המזין, המקורי, המנחם.  מה שיש ברחוב, בחצר, בבית גולש אל תוך השיר ומחליף חולין בקדושה.

השנה קיימנו אירועי "הקראת שירה" בכיתות. הבמה היא מורה רציני. לרבים התברר כמה נעים כשהמקשיבים לוקחים נשימה עמוקה כדי להתרווח עם התכנים ומדוע נמרצים היו המכוונים בדרך. המחשבה שבעתיד הדיבור השירי יהיה טיבעי להם, כמעט דמיונית בזמן הדיגיטלי, הממוחשב אליו אנו שועטים.
בעידן שבו מתמעטים הקוראים כדאי להתמקד בכותבים. המיוחד בכתיבת שירה שהיא מתגמלת את כותביה מפני שהם נדרשים לנסח את הגילוי באמצעות מספר שורות מצומצם ולאחוז בשתי ידיים ביקר הערך. תודה למנהלות האדירות: קרן וקנין, שוש דהן, דליה פרץ, רויטל מורחיים. ברכות."  

בחודש אפריל 2024 ראה אור אלבומו האחד עשר של משה אוחיון: "מַמְלָכוֹת".

כותב משה:  "אֲנִי מְסַפֵּר אֶת חַיַּי. מְעַנְיֵן אוֹתִי לְהָבִין בְּאֶמְצָעוּת הַתֵּאוּר. אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל לֶאֱחֹז בָּרַעֲיוֹנוֹת בִּזְמַן שֶׁהֵם הִתְגַּלּוּ וְלֹא לְהַשְׁאִיר אוֹתָם לְמוֹעֲדִים שֶׁיָּבוֹאוּ". בקיץ 2023 החלו להתגבש טקסטים שהייתה לי תחושה שיצטרפו  אליהם תכנים חדשים.
הכתיבה התנהלה בעצלתיים עד לזמן החירום בחודש אוקטובר של אותה שנה. בחודשי המלחמה הראשונים התגבשו רעיונות נוספים והצטרפו מנגינות.
יצאתי לנגן בעיקר בחורשה הצמודה לעיר דימונה ואחר כך באגם ירוחם. הקפדתי על עבודה פנימית כדי לשמור על חיוניות בזמן מורכב.
בחזרות קראתי בקול טקסטים על רקע ניגונים לגיטרה. המהלך היצירתי השתנה כל הזמן. בכל יציאה אל הטבע הגיע לפחות מפנה אחד שאהבתי יותר. הכוח העורך של החוץ היה גדול. לאט התגבשו עשר רצועות. 
הַקְרָאָה של טקסטים על מוזיקה היא משימה עדינה. קשה לאבחן את המקום הנוח. נדרשת תמיד חצי נסיגה לפני התנועה קדימה והתרחבות לפני כל התכנסות. נדמה שאף חלק אינו מורשה להנהיג הסתערות.
להבדיל משנים קודמות את האלבום "מַמְלָכוֹת" הקלטתי בחורף. למזלי המנגינות הוקלטו בימים נוחים יחסית. הקלטת הטקסטים בוצעה בימי חורף קפואים. ההגעה לאולפן לאחר העבודה בבתי הספר דרשה מאמץ מיוחד. הסיום נדחה שוב ושוב עד לרגע המיוחל.
תודה למוזיקאי עוזי כץ על כשרונו הרב וטוב ליבו, תודה למשוררת מאיה הובני, תודה לתלמידי הצעירים שעדיין מאזינים למה שיש לי לומר. האזנה שלווה." ניתן להאזין לאלבום בעמודת "מוזיקה".
 

שיחה שנערכה בין המשורר ד"ר צדוק עלון לבין המשורר ונגן הגיטרה משה אוחיון, לרגל צאת אלבומו האחד עשר "מַמְלָכוֹת"
 
צדוק: הקשבתי בשמחה ליצירה החדשה שלך, אני חושב שיש מנגינות שמלוות את הקיום ומתנגנות בתוכו ואתה מסוגל לנגן אותן מתוך נפשך. מדובר במנגינה שנכנסת או יוצאת מהנפש שלך. ההפתעה היא חזקה ואינטימית. אתה מצליח לייצר אינטימיות חיובית. כאילו המנגינות כתובות באיזה מקום ואתה מוציא אותן מתוכו.  

משה: לרוב אני מנגן מחוץ לבית. בוחר בפיסות הר סמוכות או באגם ירוחם שנמצא מרחק 7 דקות נסיעה מדימונה. השהות במרחב הפתוח עוסקת בהקשבה לטבע ולגיטרה עד שמתגלים צדדים חדשים. יש לי במכונית כיסא מתקפל שמסייע כאשר אין היכן לשבת.  

צדוק: הקשר לטבע ניכר ולכן הנגינה שלך אינה זרה. היא נמצאת במקום בו נחשפים אל העצמי בצורה נוספת, בו מתגלה לעצמך כלי הכרה נוסף.

משה: מעבר לכך שהנגינה היא עיסוק מרכזי, הנגינה מעניקה מנוחה מהכתיבה. לא פעם כשאני מנגן אני מרגיש שהעיניים מתחזקות ככל שהן צופות במה שהן רוצות. טוב שגם הפסקה מעיסוק אחד אינה זרה למטרה העיקרית.

צדוק: לכוליות יש משמעות על רקע הפרטים. הפרטים הם הנגינה, הכתיבה, ההקראה. כל אחד נפרד מהשני אך אי אפשר לייצר שלמות ללא המרכיבים. השלם גדול מסכום חלקיו. כאשר השלמות נוצרת אפשר להבין את הפרטים. לכל פרט יש משימה, השלמות לא הייתה נוצרת אלמלא הפרטים.

משה: לדייק את הפרטים זאת משימה לא פשוטה, אך שווה את המאמץ.

צדוק: ברצועה הנושאת את שם האלבום: "ממלכות" אתה כותב על אישה מבוגרת שחיה בגפה ומחלון חדרה בוקעים קולות ממסך הטלוויזיה וכאשר אתה חולף מתחת לחלון את מדמיין סיפורי חזרה הביתה. ליבם של הדברים הוא ההזדהות עם האחר. קשה לעבור את החיים האלה ללא הזדהות עם השונה, ללא תשומת לב , ללא אנושיות. ברגע שאתה ער לסובב אתה מגלה ממלכות בתוך עצמך.

משה: מדובר באישה מבוגרת שיושבת בדירתה הקטנה ולא יודעת שנבראים סיפורים מן הקולות החופשיים היוצאים מחלון הסלון שלה. היא בעצם מוקד תרבותי למי שמוכן להתמסר למה שהעולם מציע ולדמיונו.

צדוק: זאת האניגמטיות שממלאת את החיים האלה. זה קורה מפני שאתה מזדהה, מפני שהיסוד הזה מפותח אצלך. יש בה משהו שיכול להניע ולייצר משהו בתוכך.

משה: מעניין שבחדר המדרגות לא שומעים את הקולות האלה. בחדר המדרגות נשמעים רעשים של בתים שחלונותיהם סגורים.

צדוק: השמיעה היא שמיעה נפשית. לא שמיעה פיזית. תשומת הלב היא  בעיקרה נפשית.

משה: העיסוק הנפשי הוא האתגר הגדול של זמננו.
 
צדוק: ברצועה ששמה "הזמן הפנוי" אתה כותב " אֲנִי מְסַפֵּר אֶת חַיַּי. מְעַנְיֵן אוֹתִי לְהָבִין בְּאֶמְצָעוּת הַתֵּאוּר", אתה מדבר על הגילוי באמצעות הכתיבה, אני חושב שמטרת הכתיבה היא לצמצם את הפער בין הספרות לבין המציאות. הכתיבה אינה יכולה לזייף את המציאות, היא מבליטה את העובדה שבעצם, גם אם לא הייתה לי שפה הייתי כותב. הכתיבה היא ניסיון להגיע לאותה שפה אידיאלית, לאותו מקום בו מצטמצם הפער בין המציאות לבין התיאור של המציאות. אני רוצה לתאר את המציאות בשפה של המציאות ולא בשפה שלי.

משה: אך המציאות אינה זקוקה לשפה

צדוק: לכן כל תיאור הוא בבחינת אי אמת, מפני שהוא לא מדבר את השפה של הטבע. יש כאן סוג של אי התאמה. אנחנו לא רוצים שהשפה תשמש חיץ ביננו לבין הטבע, אלא תקרב אותנו לטבע ,אל המהות.

משה: מעניין שבכל פעם שאני נדרש להשיב על השאלה מדוע אני כותב, אני צריך  להתאמץ כאילו לא עניתי בעבר על השאלה מספר פעמים.

צדוק: כשאני חושב על זה, אני יכול להודות שאני כותב כדי לזכות את עצמי, ואחר כך את האחרים. אני כותב בגלל שאני מאושר. אני לא כותב כדי להיות מאושר.

משה: המשורר אורי ברנשטיין ז"ל, שהיה מורי ללימודי תואר שני בכתיבה יוצרת  באוניברסיטת בן גוריון שבנגב , כתב בשירו "גורל המשוררים" שהכתיבה היא מעשה מופרך.

צדוק: יש בזה משהו. זה נדון לכישלון מפני שאינך יכול לדבר בשפת הטבע.

משה: הכתיבה מאפשרת לנדוד פנימה אל העצמי ולהתרחק מן ההסללות החיצוניות או בלשון הטקסט: "שָׁנִים אֲרֻכּוֹת פָּעַלְתִּי בְּתוֹךְ הָעוֹלָם שֶׁהֻצַּע לִי. בַּזְּמַן הַפָּנוּי נָדַדְתִּי אֶל מָה שֶׁרָאִיתִי בְּדִמְיוֹנִי. מָה שֶׁמֻּצָּע לָאָדָם אַף פַּעַם אֵינוֹ תָּמִים. עִם הַשָּׁנִים הַגִּיחוֹת אֶל מָה שֶׁרָצִיתִי לַעֲשׂוֹת הִתְרַחֲבוּ עַד שֶׁהָפְכוּ לְרֹב"

צדוק: אכן, האומנות מעניקה אפשרות לבחון האם הצלחת להתנתק ממה שכפו עליך שלא מרצונך. האומנות מאפשרת לעשות מטמורפוזה למה שהוסללת אליו, בלעדי האומנות קשה לבחון את הדרך בה בחרת.

משה: זאת התמסרות נאצלת. ובנוסף, באותה רצועה: הכתיבה יעילה בכל מה שקשור לענייני כאב, היא מלמדת לסלוח, לותר, לדלג: "הַגּוּף מִטִּבְעוֹ מַתְרִיעַ. מֵּחוּשִׁים שֶׁלֹּא תֻּכְנְנוּ מִתְגַּבְּרִים. יֵשׁ לִמְחֹל לַכְּאֵב, לָקַחַת הַפְסָקָה וּלְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ."

צדוק: כשהגוף כואב הנפש כואבת. הנפש צריכה להכיר תודה לגוף. היא צריכה לאהוב את הגוף. הגוף מצידו גם צריך לאהוב את נפש, ולכן צריך לדעת איך לספוג את הכאב ולהבין אותו. הנפש יכולה לפעמים לשנוא את הגוף, אבל היא צריכה לאהוב את הגוף על אף חסרונותיו.
הנפש צריכה להכיר תודה לגוף, לקבל את הפגמים, להמשיך לאהוב את הגוף ולא להסתייג ממנו. הגוף הוא לא משהו זר. תפיסה כזאת להבנתי יכולה להקל על המכאובים. באמצעות הפואטיקה אפשר להקל על הקשיים. יש משפט מצחיק: "מרוב שאני אוהב את עצמי לא אכפת לי אם קר לי או חם".

משה: לפתע עולות בדעתי כמה תחבולות שהנפש והגוף צריכים להשתמש בהן. אפילו הצלחות זעירות הן הישג.

צדוק: ברצועה "בזמן ההוא" אתה מספר שהוריך הביאו לך אקווריום שנשבר ביום הראשון בבית ותוקן למחרת, ואתה שרגיל למצוא במדבר עולם דמיוני שלם לא הצלחת למצוא במי האקווריום את הים הגדול. האקווריום עובד על היסודות העירוניים שבנו לעומת האוקיאנוס המסמל את היסודות המדבריים שבתוכנו. אצלך היסוד המדברי הוא היסוד הדומיננטי ולכן לא הצלחת להתרחב מתוך הכלי השקוף. בשבילך הדגים צריכים להיות באוקיאנוס.

משה: היה לי חשוב להודות שבסופו של עניין, לאחר שנים, המים הצטרפו למסע היצירתי וצברו כמה הישגים. "עֲבוֹדַת הַדִּמְיוֹן הִיא סוֹד וּמְסַיְּעִים רַבִּים לָהּ" היכולת להרחיב כל הזמן את הגבולות ולברוא מציאות היא מיומנות שיש לתרגל במשך חיים שלמים.

צדוק: ברצועה "העבר הוא בן חורין" אתה מספר על גיטרה הראשונה שלך שנגנבה אך עדיין מצליחה להציע מעוף מיוחד לעומת גיטרות טובות ממנה שתוהות על מהלכים עתידיים. המסר הוא שיש משמעות לפגם. הרי אין רע. מה שלא טוב, הוא גם טוב בסופו של דבר. היחיד יכול לשייך את הטוב והרע לכל מיני אירועים, אך מבחינת הנצח, כנראה לכל דבר יש תפקיד.

משה: אולי צריך להודות לגנב שבשיר, שבזכותו הזיכרון ממשיך לפעול בעולם מפני שהדבר המוחשי הוצא ממציאות אחת ועבר לפעול במציאות אחרת. 

צדוק: למעשה, אני לא נותן לעבר להכתיב לי או לכפות עליי דברים. אני בן חורין להביט בו. אני מסתכל כפי שהנפש שלי אומרת לי להסתכל. האדם חופשי ממגבלות עברו. עליו לפרש את מאורעות העבר באופן כזה שהם לא כופים עליו דברים.

משה: לעיתים אלה שזכו להצלחה בבגרותם והייתה להם ילדות מורכבת מתקשים להנות מהצלחתם.

צדוק: למעשה הילדות היא גן עדן מפני שהיא אינה כוללת מודעות לתודעת החלוף. זה קורה כאשר אתה מגיע לסיפוק נפשי. תודעת המוות לא נמצאת אצלך. אתה נהנה מההוויה.

משה: עולה בדעתי הבחירה ללמד תלמידים בחינוך היסודי סדנאות "כתיבה יוצרת" ולהציע את ההשראה והאהבה לטקסטים לילדים שעוד ימיהם טובים.

צדוק: זה נהדר, לחנך תלמידים לכתיבה ויצירה מוקדם ככל שניתן.  ברצועה "לאחר הגשמים" אתה בודק מה קורה לאדמה לאחר הגשם ומגיע למסקנה שהיא פטרון לאומנות. האדמה היא מיסטית, הרי "מעפר באת ולעפר תשוב". כפות הרגליים שלנו נוגעות באדמה. גם ההליכה היא מיסטית. יש לנו מגע עם עוצמה בלתי נורמאלית.

משה: עולים כעת במוחי ארבעת היסודות אדמה, אש, אוויר ומים. יש אומרים שהיינו מאוד בהשתלטות על האדמה וכעת אנו בעסקי האוויר.

צדוק:  הפרופורציות אינן משנות כל - כך. לא אכפת לי אם אני תשעים אחוז מים או אוויר. יותר אכפת לי שכולנו בנויים מאותם יסודות - בזאת כולנו שווים. וגם יותר מהותי שבראש מעייננו יימצאו חיי הנפש שלנו.

משה: הדהים אותי שבתום הגשמים חלקים ניכרים שבנוף מיהרו לחזור לאדמה החרבה, ראשונים להניח לניקיון ולתשורות המים.

צדוק: יש אנשים שמחפשים איזה סוד והם מרגישים שדווקא ההיאחזות שלהם במה שהם מכירים תגלה להם את הסוד. לכן הם ממהרים לשוב לאותו מקור. הם מרגישים שרק שם תהיה להם תשובה. אולי שם יתפענח הסוד.

משה: ולעומתם יש את הנאמנים הגדולים לדברים המתחלפים. עושה רושם שלכל אחד טיעונים משכנעים.

צדוק: ברצועה האחרונה בפרויקט ששמה "צדדים נוספים" אתה מתאר מה שראית לקראת חשכה באגם ירוחם. אתה רומז לכך שמהותו של האדם היא לגלות בעצמו צדדים נוספים. נורא לחיות במצב ששוב דבר לא מחדש כלום ואני יודע הכול. הדבר הזה גורם לניוון, החשיפה לצדדים נוספים מגלה את העצמי בדרך אחרת. וזה מה שקורה באגם, החשכה מעלה וחושפת מחשבות. כתבת שהחיים זונחים את מקומות המסתור. זה סוג שונה של חיים. כמעט הרואי, אפשר לכנותם חיים של "קצת יותר", וזה אומר שאין צורך להסתתר. אני לא רוצה למצוא מסתור. אני לא במצב של רצון להסתיר כדי לחפש מסתור. זה מצב אופטימלי שאין בו סודות.

משה: האלבום הזה הולחן ברובו בתקופת המלחמה שכולם היו בבתים ואני הלכתי לנגן מחוץ לקירות הבית. שהאזרחים מהרו לביתם לקראת החשכה נשארתי לבדוק מה מביא העדר אור. ניגנתי  ללא מטרונום, המסרתי למסתורין ולא עמלתי לזכור.

צדוק:  לפעמים אין צורך להתאמץ כדי לזכור. אין צורך להטריד את הנשמה בהתאמצות הזאת אלא להנות מהאווירה האחרת, מדוע להתייסר בעובדה שאני לא זוכר? במקום להתייסר אני יכול להתמזג, להיות בתוך הלילה ולהרגיש שהוא לא זר לי ולא מפחיד. זה חושך מפרה שהוא בי.

משה: גם כשתכננתי את ההתכנסות אל תוך הלילה, צעדתי מספר צעדים בחשכה ניכרת עד ששבתי אל המכונית. השמים לא הודיעו לי כמה זמן הם יעבדו כזרקור יחיד.

צדוק: לטבע יש מעמקים, מרחבים גדולים, יש בו אין סופיות. קשה לשער אותו. ההשתנות שלו והעוצמה הן כל כך חזקות שאני רוצה להגיע למצב שאני איהנה מהן  ולא אפחד, אלא ארגיש אותן, אהיה חלק מהן ולא אירא.

משה: אגב, אני מאוד אוהב את המוזיקה המלווה את הקטע הזה. ממש קבלתי אותה לקראת ערב. לפתע באו שני פרקים ששיננתי במדויק אחר - כך באולפן.

צדוק: יפה מאוד. אני רוצה לאחל לך משה יקר, שתמשיך לשמור על האותנטיות הזאת, שמור על התשוקה המאופקת, גם בשפה וגם בנגינה. תמשיך לזכות אותנו ביצירות שלך.

משה: תודה עלון צדוק יקר. שמחת אותי, מאוד מאוד ( דימונה, מבשרת ציון, יוני 2024)
 
בשנת הלימודים תשפ"ד ראו אור בהנחייתו של משה אוחיון, ארבעה ספרים חדשים המכילים שירי תלמידים : "במגרש הביתי", יובלים,  באר - שבע, 2024, "החיים כותבים" בית ספר רכסים, באר – שבע 2024  "התזמורת של הטבע" בית ספר "עמית", מיתר 2024 , "עד שיום אחד", בית ספר מענית, באר – שבע, 2024 

בתאריך 26/06/24 התקיים באוניברסיטה העברית בירושלים טקס חלוקת פרס ע"ש דוליצקי לשירה עברית לשנת הלימודים תשפ"ד למשורר משה אוחיון . נשאו דברים פרופ' דרור בורשטיין ופרופ' ניסים אוטמזגין.

מצורף נאומו של משה אוחיון, זוכה פרס:  

שלום רב, תודה מיוחדת על הבחירה של האוניברסיטה העברית בירושלים לציין את שירתי. אומר כמה דברים על הכתיבה. אם כל רגע מסוגל להיות יקר ערך מפני שהוא זלג אל דרכי הכתיבה אזי העולם כולו יקר ערך. למרות שיש לי סדר יום עם פרקים קבועים. אני לא יודע מה יקרה לבסוף לאורך היום כולו. מתי אלך לשון. האם אכפיל את הניגון. האם אפנה אל הרשת והאם מה שתוכנן יתבטל בגלל שיחה ארוכה עם מי שאינני מכיר. הדבר קורה מפני שתשומת הלב הפנימית, העיקרית נתונה למשימה היצירתית, שהיא הרצון להבין את העולם באמצעות השפה. אם הדבר המעניין, שאני חפץ בו עומד בסתירה למה שתוכנן, קובע הדבר המעניין.

יש לציין שהמושג "מעניין" הוא רצף של אירועים שאינם מכסים זה את זה, משכיחים או מחליפים, אלא מצטרפים זה לזה. קיימת נאמנות לרצף, גם מפני שמה שלא נלקח בחשבון עשוי להתאים למועדים שיבואו.  זה אולי מסביר את הרצון לצרף את הגיטרה:

פעם במספרה ניגנתי ארבעה קטעים והחלו המסופרים להעניק תשרים למספרים, והנחפפים לחופפים וכשהגיע תורי לשבת על הכיסא, החליט הספר שלא אשלם לאחר מה שעוללתי לראשים.

לפני שנים הובאו לחורשה של דימונה אומנים, אורחים לסתת פסלים לכיכרות. עברתי סמוך והם בקשו שאנגן וניגנתי. הם היו מסוידים באבק ונשארו רק האישונים למצמץ, ומצאתי בהם מה שהייתי צריך כדי לזכור. האירוע הזה הצטרף לבחירה להעמיק עם המועט. גיטרה אחת, פנקס אחד, עברית אחת, מדבר אחד.     

ניגנתי סמוך לאגם, וצלם בלש אחר שתי חסידות בעזרת עדשה ארוכה. לפני שהלך, הוא ספר לי שלא היה צריך לעמול על סבלנותו ושהייתי פס קול לצילומיו.  זה נהדר לא להיות זר למרחב. אני יכול לספר לכם על הרבה מקומות שאני זר להם. המנגנון הענק של הטבע שבשניה אחת יכול לסלק אותך, הופך למכניס אורחים נדיב. אין דקה אחת של אטימות. 

ניגנתי בזמן שהתלמידים בצעו תרגיל כתיבה ודלת הכיתה נשארה פתוחה. הסתכלתי לכיוון הדלת וראיתי תלמיד שיושב במסדרון, צופה בי ומקשיב.
עלה בי רעיון להלחין מנגינה למאזין המקשיב מחוץ לחדר, למי שלא הוזמן, מקשיב כשהמראות מטשטשים והקולות נחלשים, מי שלא נלקח בחשבון, אורח לרגע. להגיע אל המעגלים המרוחקים מבלי לחשוף את ההתאמצות או את ההשתדלות ובלי להעיק על מי שנמצא קרוב. אינני מכיר את  הילד. ראיתיו במטושטש. יתכן שהניגונים שלי היטיבו עם זמנו במסדרון. מה שעשה למעני גדול יותר.  בעידן שרוצה לקצר תהליכים, השירה היא המעבדה הקדושה של התהליך. היא זקוקה לתצפיות, קריאות, הפוגות, הרחבות, צמצומים, עריכות.
התוצר הסופי הוא חלק נוסף במהלך הגדול. הוא אינו החלק העיקרי. התוצר ניתן לקורא, התהליך נשאר אצל היוצר. אין אף תוצאה שמצדיקה העדר תהליך, או תהליך רווי סבל, להוציא סבל שהיחיד בחר בו.
אצלי הכתיבה היא כרטיס כניסה אל הדיבור. לא אדבר מול קהל או מול תלמידים אלא אם כתבתי על הנושא ומצאתי בו טעם פרטי. גם אם אלמד טקסטים של יוצר אחר הם מתכתבים בַּחֲשַׁאי אוֹ בְּגָלוּי חֲשָׁאִי עם דברים שכתבתי.
דימוי שיכול להסביר את זה הוא הכלונסאות שקובעים הבנאים בשורשי הבניין. הם חופרים בורות עמוקים ויוצקים לתוכם מלט ומצרפים ברזל ועל היסודות הללו הם בונים את הנראה לעין. בטחונו של הגלוי נסמך על היסודות המוצקים. כך גם כלונסאות השירה.
אקרא שיר קצר:
לְסַבָּא יוֹסֵף הָיָה מַכְשִׁיר רַדְיוֹ גָּדוֹל בַּחֲדַר הָאוֹרְחִים. בְּכָל הִזְדַּמְּנוּת הִתְקַבְּצוּ בְּנֵי הַבַּיִת לְחֵצִי גֹּרֶן וְהֶאֱזִינוּ לַשִּׁירִים הַמֻּפְלָאִים. שְׁאֵלָה חוֹזֶרֶת הֶעֱסִיקָה אֶת הַיְּלָדִים הַקְּטַנִּים. הֵם לֹא הֵבִינוּ מֵהֵיכָן מַגִּיעִים הַקּוֹלוֹת אֶל בֶּטֶן הַתֵּבָה שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת עַל שִׁדָּת עֵץ יְצִיבָה. סַבָּא עָנָה שֶׁהַקּוֹלוֹת שַׁיָּכִים לָאֲנָשִׁים חַיִּים הַפּוֹעֲלִים בְּתוֹךְ הַמַּכְשִׁיר הַנֶּעֱרָץ. הֵם מְבַצְּעִים אֶת מְלַאכְתָּם בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם וּבַלַּיְלָה יוֹצְאִים לָנוּחַ בְּבֵיתָם. בַּלֵּילוֹת הִמְתִּינוּ הַיְּלָדִים לְצֵאתָם. הַבִּיטוּ לְלֹא הֶרֶף בְּעֵינַיִם נֶאֱמָנוֹת עַד שֶׁנִּרְדְּמוּ. בַּבֹּקֶר הִתְגַּבֵּר כַּעֲסָם וְהֵם אָמְרוּ לַסַּבָּא: "חִכִּינוּ וְחִכִּינוּ, וְהַזַּמָּרִים לֹא יָצְאוּ, עַד שֶׁנִּרְדַּמְנוּ". עָנָה סַבָּא: "בְּדִיּוּק כְּשֶׁנִּרְדַּמְתֶּם הֵם הָלְכוּ לְדַרְכָּם.

זה מה שקרה במציאות בבית קטן עם שני חדרים בדימונה של שנות השישים במאה הקודמת. אחת הַיְּלָדוֹת, היא אימי שיושבת כאן בקהל. היתרון של השירה הוא שאפשר לדמיין בה מה היה קורה לו היו הילדים פוגשים את האומנים.  כששאלתי את תלמידי הצעירים מה לדעתם היה מעולל המפגש:
אחד אמר שהילדים והאומנים היו נפגשים מידי לילה. בַּיּוֹם הזמרים היו ישנים בגלל העייפות, וסבא יוסף היה חושב שהרדיו התקלקל והיה מוכר אותו לאַלְטֶע זָאכֶן.
תלמידה אחרת אמרה שהאומנים המוכשרים היו מזמינים את הילדים לבקר בארמונם אשר ברדיו, ולאחר כמה ביקורים הילדים הם היו נעלמים ולא היית נולד.
אימי לא נכנסה לרדיו, אך אני עדיין לא יצאתי משם. אני משמיע קול ואנני יודע מי מטה אוזן, לפעמים מגיע הד. מצאתי תמהיל שמתקרב למינון המרפא. זה לא מעט בימינו, גם אם טעמי רחוק מין הטעם השליט. יש ברכה בעשיה מתוך תענוג. אני מאחל אריכות ימים ושנים לחיילי צה"ל ושישובו החטופים לחיק משפחותיהם. תודה רבה. ( יוני 2024, ירושלים) 

מצורפים דברי המשורר דרור בורשטיין:
 
במדרש ויקרא רבה, פרשה י"ד, מובא משל המנסה לתאר את יצירת האדם ברחם. העיבור נמשל "לִשְׁנֵי צַיָּרִין: זֶה צָר דְּמוּתוֹ שֶׁל זֶה וְזֶה צָר דְּמוּתוֹ שֶׁל זֶה".
הצייר מצייר את הציירת אבל דיוקן הציירת הוא דיוקן- הציירת-בעודה-מציירת-את-הצייר! כלומר, הוא מצייר גם זולת, אבל גם את "איך נראית מישהי ברגעים בהם היא מתבוננת בי". כלומר, הוא מצייר אותה, אבל "היא" כוללת ברגעים אלה אותו. והיא מציירת אותו, אבל "הוא" כולל ברגעים אלה אותה.
יתרה על כן, הציירת מציירת את הצייר, אבל היא מציירת אותו בסגנונה. כלומר, הנושא הוא "האיש", אבל הסגנון הוא של האישה (כמובן, זה נכון גם בצד השני באופן סימטרי). לכן הציור שלה הוא שניהם, והציור שלו הוא שניהם.

מה שהדימוי הפשוט הזה יוצר הוא מרווח טעון באופן מסחרר. והדימוי הזה של הרווח המערבב בין "אני" ו"את" הוא שמתגלם בגופו ובנפשו של הילד או הילדה, כלומר בכל אחד מאתנו. הקיום של כל אחד ואחת מאתנו הוא פשוט ואינסופי כמו המרווח בין שתי מראות המוצבות זו מול זו.
 
כשקראתי בשיריו של משה אוחיון נזכרתי במדרש הזה. אחד הדברים המיוחדים לשירתו ולפעולתו בעולם של משה הוא העובדה שהשירה שלו נוצרת בהתהוות גומלין עם תלמידיו באזור הדרום. למקרא כמה משיריו עולה בי הדימוי של גלגל שיניים גדול המופעל בגלגלי שיניים קטנים, שהם התלמידים. הוא מלמד אותם, והם הופכים לנושא לשירתו. הלימוד הוא דו-צדדי, מעין מנגנון אחד.
כאן אקרא רק שיר אחד, "במתנה", מתוך אלבומו "אור פתע":
 
במתנה

הִנַּחְנוּ לַכְּתִיבָה וְדִבַּרְנוּ עַל מָה שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר לַשִּׁעוּר. הָיִינוּ עִם הַצּוֹרֵךְ לוֹמַר. מָה שֶׁהִתְחִיל הָפַךְ לְאַחֵר, הִשְׁתַּנָּה, נֶעֱצָר וְהֻזְנַק שׁוּב. נָפַל בַּקְבּוּק מַיִם וְהוּרַם. פִּצְפֵּץ נְיָר בְּאֶצְבָּעוֹת גְּלוּיוֹת. אַחַת הַבָּנוֹת הִפְנְתָה אֶת תְּשׂוּמֶת הַלֵּב לַכְּתֹבֶת שֶׁנִּבְחֲרָה לִהְיוֹת עַל הַקִּיר וְלַבֶּטֶן הָרַכָּה שֶׁל הַדְּבָרִים. בָּאָה הַצָּעָה לַהִתְעָרְבוּת. הֵצִיץ חֲטִיף מִן הַתִּיק וְלֹא הָיְתָה בְּרֵרָה אֶלָּא לְחַלְּקוֹ בֵּין הַפִּיּוֹת. אַחַד הַמַּסְבִּירִים דָּרַשׁ לְהָסִיר מִן הַשֻּׁלְחָן אֶת בַּקְבּוּק הָעֲנָבִים הָרֵיק בְּטַעֲנָה שֶׁהָיָה פַּעַם מָלֵא מִיץ מָתוֹק, עֲסִיסִי וְטָעִים. הַלְּבָבוֹת שֶׁצֻּיְּרוּ בַּהַפְסָקָה עַל הַלּוּחַ: שְׁלֵמִים, חֲצוּיִים, בִּכְתוֹבוֹת, נוֹצוֹת וּסְרָטִים, נִמְחֲקוּ, וְשֻׁרְבְּטוּ שְׁנֵי גִּבְעוֹלִים מְעֻנָּנִים. פִּתְאוֹם הִזְדַּקְּפָה כָּתֵף וְהִתְגַּבְּהוּ שְׁתֵּי מְחַוּוֹת רִקּוּד תּוֹאֲמוֹת. הַבָּנוֹת אָמְרוּ שֶׁהַמִּטְפַּחַת הַצִּבְעוֹנִית שֶׁקָּנִיתִי מוּזָרָה וְשִׁקּוּל הַדַּעַת אֵינוֹ מוֹתִיר לִי שׁוּם אֶפְשָׁרוּת מִלְּבַד לְהַשִּׁיבָהּ אֶל הַתִּיק אוֹ אֶל הַמּוֹכֵר אוֹ לָתֵת בְּמַתָּנָה.
 
מה קורה כאן?
הוא מתקן את שיריהן והן מתקנות את לבושו. הכתיבה שלהן (כאן, ליתר דיוק, ההפוגה באמצע הכתיבה) היא הנושא של השיר שלו. נכתבים כאן כמה שירים: השירים של התלמידים והשיר שזה עתה קראתי.
"היינו עם הצורך לומר" – איזה משפט יפה. אולי זה לב השיעור: להיות מודע לצורך הזה, לא לתת לו להתפוגג. וזה בדיוק מה שמתאר השיר הזה: מה שהיה יכול להיות זמן "ריק", הפוגה בשיעור, הופך לזמן שירה, לעיקר השיעור. הדבר דומה למשחק כדורגל בו בזמן ההפסקה היה מובקע שער.

מהו השיעור? "הַלְּבָבוֹת שֶׁצֻּיְּרוּ בַּהַפְסָקָה עַל הַלּוּחַ: שְׁלֵמִים, חֲצוּיִים, בִּכְתוֹבוֹת, נוֹצוֹת וּסְרָטִים, נִמְחֲקוּ, וְשֻׁרְבְּטוּ שְׁנֵי גִּבְעוֹלִים מְעֻנָּנִים": שינוי הציור מקיטש, סמל שחוק של לבבות, וצמיחתה של מטפורה מקורית מאוד: גבעולים מעוננים. מהמטפורה נולד גם ריקוד, "שתי מחוות ריקוד תואמות". המטפורה מקורית גם כי היא לא סתם להטוט לשוני, היא מתארת משהו במציאות – התהוות גומלין של עננים וצומח. ומהם תלמידיו של משה אם לא "גבעולים מעוננים" כאלה, כלומר זולת שיש בתוכו אדם אחר, המורה?
"הֵצִיץ חֲטִיף מִן הַתִּיק וְלֹא הָיְתָה בְּרֵרָה אֶלָּא לְחַלְּקוֹ בֵּין הַפִּיּוֹת". חלוקת המזון בין הפיות האוכלים מקבילה לחלוקת "הצורך לומר" בין הפיות המדברים. הצורך לאכול, כמו הצורך לומר, מתחלק בין כמה פיות, בנדיבות. וגם אנו, הקוראים, חלק מן הסעודה.
מתנת התלמידות אינה רק בתיקון לבושו של המורה. היא גם בהצעתן לתת מתנה. להפוך מבוכה של פריט לבוש שגוי – למתנה. וגם זה חלק מן השיעור בשירה.

השירה גועשת ונמצאת לא רק בספרים שאנו מלמדים כאן, אלא אצל ילדות וילדים בני 10 ו-12 בבתי ספר בבאר - שבע. מי יודע כמה שירה נעלמת מסביבנו מפני שֶמורים כמו משה אוחיון מועטים מדי. תבורך, משה. ( יוני, 2024)

עם תום תקופת ההוראה כתב משה אוחיון: "היום התקיים השיעור האחרון בסדנת כתיבה יוצרת שהנחייתי בחוג לספרות עברית, באוניברסיטה העברית בירושלים. היוזמה הייתה חלק מזכייה בפרס ע"ש דוליצקי לשירה, במסגרתה הזוכה פוגש סטודנטים למשך סמסטר אחד ומשתפם מעולמו.
השיעור התקיים פעם בשבוע, בימי רביעי והנסיעה מדימונה לירושלים הייתה מייגעת. אך לנסיעות ארוכות יש יתרון שהן מעניקות לשינוי מספר מלבושים.
מאחר ובשגרה אני מלמד תלמידים בחינוך היסודי, עניין אותי להכין מערכים חדשים, לחוות מן הרענן, מן הגשרים שנבנו במיוחד. הטקסטים שכתבו הסטודנטים היו עשירים ומיוחדים. מה שנאמר בכיתה התגייס לעודד ולסייע. ככל שחלף הזמן שירים רבים אהבתי במיוחד. המחשבה שאולי הקורס עזר אפילו במקצת, משמחת אותי.     
בחרתי בריבוי מערכים, בקצר הצופה מבחוץ או מחזיק מבפנים, בהתלהבות, בשיתוף ופתיחות לעיתים ללא התראה.
בתום השיעורים טיילתי בירושלים, רכשתי מסחורותיה, אכלתי בשווקיה, דברתי עם אנשיה. ירושלים נועדה להליכה, ההגות שבה חתומה בשתי רגליים.
החופש הגדול מתחיל כעת. אשוב להלחנה. אנגן יותר. תודה מיוחדת לרבים. עוד אספר."  
 

 
כיום משה אוחיון מנחה סדנאות "כתיבה יוצרת", מופיע ב "סל תרבות ארצי", חבר אקו"ם, מבצע ברחבי הארץ מופעים בהם הוא מספר על חייו ובמצע יצירות מקוריות לגיטרה. שותף פעיל בקידום השירה בישראל. ( צילום תמונה: נועם אור)